גבע והחברה שבבעלותו סירבו להעביר למנהל דמי הסתגלות שהובטחו בהסכם, בטענה כי רשלנותו הביאה את הקבוצה להפסדים קשים. בית המשפט דחה את הטענות
השופטת אופירה דגן-טוכמכר קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש מנכ”ל לשעבר בקבוצת “יואל גבע” נגד גבע והחברות שבבעלותו. המנכ”ל, שפוטר לפני כמה שנים, דרש לקיים הסכם מ-2016 בו הובטחו לו דמי הסתגלות במקרה של פיטורים. גבע טען כי ההסכם בטל לנוכח הפרת יחסי אמון ורשלנות חמורה של המנכ”ל, שהביאה לדבריו את החברות לסף חדלות פירעון. השופטת התרשמה בין היתר שהמנכ”ל לא הסתיר מידע וכי גבע עצמו בחר שלא להיות מעורב מדי בהתנהלות.
התובע שימש במשך יותר משני עשורים בתפקידים בכירים בקבוצת החברות שהקים יואל גבע, וב-2013 מונה למנכ”ל.
ב-2016 נחתם הסכם בין הצדדים שקבע שבמקרה של סיום העסקתו של התובע, מכל סיבה, הוא יהיה זכאי ל-12 חודשי הסתגלות.
ב-2019 עלו היחסים בין התובע לבין גבע על שרטון, על רקע התדררות ברווחיות החברה בשנת 2018. באותה תקופה החברה ספגה הפסדים בגלל מיזם ללימודי אנגלית מדוברת והוצאות גבוהות על שכר ושיפוצים, כמו גם עקב משיכות והלוואות כספים שנטל גבע לצרכיו הפרטיים. גבע זימן את התובע לשיחה ובהמשך פיטר אותו, אך סירב לשלם לו את דמי ההסתגלות.
בתביעה לאכיפת ההסכם טען המנכ”ל כי השקיע את מיטב שנותיו בחברה ובקידומה, מה שהכניס לגבע רווחים חסרי תקדים והפך אותו לאיש עשיר. לטענתו, לא נפל כל פגם בהתנהלותו וגבע היה זה שבחר במשך השנים לא להיות מעורב בניהול היומיומי של החברה.
הוא הוסיף שביסוד פיטוריו עומדת חתירה של עובד אחר תחתיו, מאחר שביקש לרשת את מקומו. אותו עובד הוליך שולל את גבע ושיקר לו כשאמר שהתובע מבקש להסתיר מפניו שהחברה בהפסדים.
גבע טען מנגד כי התובע הפר את חובת האמון הבסיסית בין השניים, מה שגורר את בטלות הסכם ההעסקה. לטענתו, התובע העלים ממנו מידע ועובדות חשובות ומהותיות בדבר מצד החברה, והוא גילה שהחברה על סף קריסה הודות לעובד אחר שסיפר לו. לדבריו, לפני הגילוי ש”היכה אותו בתדהמה” הוא סבר על סמך דיווחי התובע שמצב החברה מצוין.
עוד הוסיף גבע, שרשלנותו החמורה של התובע בכניסה למיזמים ללא ביצוע בדיקה נאותה הובילה להתדרדרות החברה וגם מסיבה זו הוא לא זכאי לתמורה שבהסכם.
לא הסתיר
השופטת אופירה דגן-טוכמכר מבית הדין לעבודה בתל אביב ציינה כי גם בהנחה שערב סיום העסקתו של התובע החברה אכן נקלעה לקושי תזרימי, היא לא התרשמה כי החברה היתה על סף חדלות פרעון.
עוד לדבריה, מחומר הראיות עלה שגבע נהנה במשך שנים רבות מפירות עבודתו של התובע שהניבו לו רווחים של מיליוני שקלים. ואולם, בפעם הראשונה שבה התמודד גבע עם האפשרות שהשנה תסתיים בהפסד ולא ברווח, הוא מיהר לסיים את העסקת התובע, תוך שהוא מסתמך בעיקר על דברי בלע ששמע מעובד אחר.
השופטת קבעה שהתובע לא הסתיר מגבע את מצב החברה וציינה כי גבע בחר במשך שנים לזנוח את תפקידו ואת חובותיו כדירקטור בחברה, תוך שהוא מביע עניין מוגבל בחלק מהפרויקטים החדשים של החברה ובשורות הרווח השנתי בלבד.
היא דחתה גם את טענת הרשלנות שהעלו גבע והחברה, וקבעה כי גם אם היה כשל ניהולי הוא לא מצדיק את בטלות ההסכם.
בסיכומו של דבר הורתה השופטת לנתבעים לשלם לתובע דמי הסתגלות בסך 717,744 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פיטוריו.
עוד חויבו הנתבעים בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסך 150,000 שקל.
- ב”כ התובע: עו”ד ע. ערמוני
- ב”כ הנתבעים: עו”ד א. שמר, עו”ד א. ריבנר
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.
- איתי ישורון נ׳ יואל גבע ואח׳
