רשת החינוך “דרכא” פיטרה את המורה על יסוד הנחה שגויה שמצבו הרפואי מונע ממנו לעבוד. מרבית הפיצוי – עבור עוגמת נפש
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת קיבל לאחרונה חלקית תביעה שהגיש מורה לשעבר ברשת “דרכא” נגד הרשת. לטענתו הנתבעת הפלתה אותו על רקע מחלת כליות שפקדה אותו, כשמנעה ממנו להמשיך לעבוד. השופטת רויטל טרנר קבעה שבהתנהלות הרשת מול העובד נוצרה שרשרת של טעויות שהביאה לתוצאה שמקפחת אותו, ושמצדיקה מתן פיצוי על עוגמת הנפש שחווה.
התובע היה מורה למתמטיקה בבית ספר בצפון הארץ במשך למעלה מ-30 שנה. בשלב מסוים עבר ניהול בית הספר לידי רשת “דרכא”, היא הנתבעת. בסמוך לכך חלה הידרדרות במצבו הרפואי של התובע. הוא פיתח אי ספיקת כליות והחל להיעדר מהעבודה.
כשנה לאחר מכן, באוקטובר 2013, התכנסה ועדה מחוזית של משרד החינוך על מנת לדון בהמשך העסקתו של התובע. מסקנת הוועדה הייתה שהתובע אינו כשיר לעבודת הוראה. על יסוד מסקנה זו החליטה “דרכא” שהתובע יסיים את עבודתו לאחר ניצול יתרת ימי המחלה שעומדים לזכותו, ויפרוש לפנסיה רפואית.
הצדדים המשיכו לנהל שיח בנוגע לעתידו התעסוקתי של התובע, שנמשך כ-5 שנים, אך לבסוף הוא זומן לשימוע ופוטר; מכאן התביעה שהגיש לבית הדין בספטמבר 2020.
לטענת התובע, לאחר החלטת הוועדה המחוזית, רופא תעסוקתי קבע שהוא יכול לעבוד בחצי משרה. ואולם לדברי התובע, “דרכא” התעלמה מחוות הדעת והכריחה אותו לשבת בבית ולנצל ימי מחלה. סירובה של הנתבעת לשבצו לעבודה באותה תקופה, והן פיטוריו בשל מצבו הרפואי, מהווים הפליה המנוגדת לחוק ומצדיקים לפסוק בשבילו פיצוי משמעותי.
מנגד טענה הנתבעת כי הליך פיטורי התובע נעשה כדין לאחר שמלוא ימי המחלה שלו נוצלו ומבלי שהנתבעת יכלה לשבצו לעבודה. לדבריה, עובר לפיטורים היא זימנה את התובע לשימוע בנוכחות נציג ארגון המורים, ובכך עשתה את שמוטל עליה מבחינת החוק.
הנתבעת הוסיפה שהיא כפופה לנהלי משרד החינוך, והחלטת הוועדה המחוזית שקבעה אי כושר לתובע מחייבת אותה.
טעות משותפת
השופטת טרנר הסבירה שהנחת המוצא של הנתבעת, לפיה החלטת הוועדה מ-2013 מחייבת אותה, שגויה. היא כתבה שההחלטה מחייבת רק את עובדי המדינה, ואילו עבודת התובע תחתיה לא הייתה כעובד מדינה.
השופטת כתבה ש”ניתן להבין את טעותה של הנתבעת” ושאין בהתנהלותה משום חוסר תום לב. היא פשוט הבינה באופן שגוי את החלטת משרד החינוך. למעשה, כתבה השופטת, מדובר בטעות משותפת של הצדדים מאחר שגם התובע הסכים באותה עת לסיום עבודתו בבית הספר.
עם זאת השופטת מצאה את סירובה של הנתבעת לערוך עבור התובע התאמות שיאפשרו את המשך העסקתו חרף מוגבלותו, כאפליה. היא כתבה כי “שיקול דעתה של הנתבעת היה פגום ונשען על העדר רצונה לנסות ולשלב את התובע בביה”ס, בשל בריאותו וללא הצדקה מבוססת ולגיטימית. במובן זה, פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין”.
ואולם, ציינה השופטת, במועד פיטוריו התובע נמצא באי כושר מלא כך שבפועל, בראייה לאחור, הנתבעת לא הייתה צריכה לבצע התאמות ולשבצו לעבודה.
חרף זאת, השופטת מצאה לנכון לפסוק לתובע פיצוי של 150,000 שקל בגין עוגמת הנפש שסבל מההתנהלות כלפיו, שפגעה בכבודו ואילצה אותו להתרחק ממקום עבודתו משך כחמש שנים.
בנוסף נפסקו לטובתו 50,440 שקל עבור דמי מחלה, שכ”ט עו”ד והוצאות.
- ב”כ התובע: עו”ד אברהם אמיר
- ב”כ הנתבעת: עו”ד אלמליח יצחק
פסקי דין קשורים
פלוני נ’ דרכא בתי ספר (ע”ר)
