מעסיקים ישראלים רבים אינם מודעים לכך שחבויות ביטוח לאומי החלות על עובדים ישראלים הנשלחים על ידם לעבוד בחו”ל או על עובדים זרים תושבי חו”ל המועסקים בישראל, נגזרות ויכולות להיות מופחתות לפי האמנות למניעת כפל תשלומי ביטוח לאומי בין ישראל למדינות בחו”ל איתן קיימת אמנה כזו.
אמנות אלו רלבנטיות הן לגבי עובדים ישראלים היוצאים לעבוד בחו”ל והן לגבי עובדים זרים המגיעים לעבוד בישראל. עם זאת, יש לזכור כי דמי ביטוח בריאות אינם כלולים במסגרת אמנות אלו.
אולם, יישום האמנות לביטוח סוציאלי יכול להיות מורכב, כפי שעלה בסוגיה שנדונה בבית הדין האזורי לעבודה בעניין העסקת עובדים על ידי חברת לופטהנזה (ב”ל 8105-01-18, המוסד לביטוח לאומי נ’ לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים, ניתן ביום 30.1.2022).
לופטהנזה היא כידוע חברת תעופה גרמנית הפועלת בישראל ומדווחת על עובדיה השכירים המועסקים בישראל, בתיק ניכויים שנפתח במס הכנסה ובמוסד לביטוח לאומי.
בשנת 2015 ערך המוסד ביקורת ניכויים בחברה לשנים 2008-2014 ומצא בין היתר, כי החברה לא ניכתה כנדרש ביטוח לאומי משכר שניים מעובדיה. לפיכך, המוסד שלח לחברה הודעות חיובים בנוגע לקביעת דמי ביטוח לפי סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי.
החברה הגישה הודעות ערר לוועדת שומה, אשר קיבלה את הערר והורתה על ביטול שומות ביקורת הניכויים שביצע המוסד, בהסתמך על האמנה לביטחון סוציאלי שנחתמה בין מדינת ישראל לבין גרמניה, בתוקף משנת 1975.
ועדת הערר קיבלה את הערר וקבעה, כי בהתאם לסעיף 6 לאמנה, עובדים ישראלים וגרמנים העובדים במדינה שאינה מדינתם, ימשיך מעסיקם לשלם עבורם דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות והם יהיו פטורים מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות במדינה בה הועסקו בפועל. העובדה שהעובד עבד במדינות נוספות בתקופה שבין העסקתו בגרמניה לבין מועד העתקת מקום מגוריו לישראל, אינה מטילה עליו כל חבות אחרת או שונה.
באשר לביטוח בריאות, קבעה ועדת הערר כי אף על פי שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא היה קיים בשנת 1975 עת האמנה אומצה, אין בכך כדי להחריג את ביטוח הבריאות הישראלי מתוקף תחולת האמנה. כך, שיש להחילו באופן הדדי ושוויוני גם על ביטוח הבריאות הישראלי.
בערעור אשר הגיש המוסד לביטוח לאומי, נטען כי ועדת הערר שגתה בנוגע לתחולת האמנה ואופן פרשנותה ויישומה ביחס לשני העובדים. שכן, מדובר בעובדים “תושבי ישראל” הכפופים להוראות הדין הישראלי ולחוק הביטוח הלאומי. על כן, על החברה היה לנכות בגינם דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות לפי הדין בישראל לגבי תושבי ישראל.
באשר לדמי ביטוח בריאות, טען המוסד כי חוק הבריאות נחקק לאחר כריתת האמנה וישראל לא ביקשה להכלילו במפורש במסגרת האמנה. לפיכך, הוא אינו יכול לחול רטרואקטיבית.
מנגד, החברה טענה, כי רישומה של החברה כחברת חוץ ברשם החברות הישראלי ופתיחת תיק ניכויים, אינם מעלים ואינם מורידים לעניין תחולת האמנה. כמו כן, נטען כי המוסד מתעלם מכך שמדובר בעובדי חברה זרה אשר נשלחו לתקופות העסקה למקומות שונים בעולם, מדובר במצב המוסדר במסגרת האמנה.
בית הדין לעבודה קבע, כי האמנה אינה חלה על העובדים בענייננו. שכן, בזמנים הרלוונטיים להוצאת השומות שני העובדים היו “תושבי ישראל”. לפיכך, חל עליהם הכלל לפיו תושב ישראל המפיק הכנסה בישראל חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי למוסד לביטוח לאומי. במקרה זה, אין נפקות לזהות ותושבות של המעסיק אותם בישראל, או מהיכן הגיע העובד שהינו “תושב ישראל” לעבוד בישראל.
סעיף 6 לאמנה נועד לתת מענה לאותם עובדים שאינם תושבי ישראל המוצבים לעבוד בתחומה עבור מעסיק שאינו ישראלי. כך, כשאין מחלוקת ביחס להיותו של עובד בישראל “תושב ישראל” (ללא קשר לזהות מעסיקו), עובד זה חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי למוסד. כמו כן, אין כל נפקות לכך שאותו עובד מחזיק או לא מחזיק באזרחות נוספת.
באשר לחוק הבריאות, קבע בית הדין כי הוא אינו כלול במסגרת האמנה. האמנה קודמת בזמן לחקיקתו של חוק הבריאות ולכן בהתאם להלכה יש לפרש בצמצום הוראות באמנה בין מדינתית, כך שלא ניתן לקרוא לתוכה על דרך של היקש או פרשנות משפטית תנאים שאינם כלולים בה במפורש.
לסיכום, בית הדין קיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקבע כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי האמנה בין ישראל לגרמניה חלה בענייננו. לפיכך, נקבע כי העובדים חייבים בדמי ביטוח לאומי בישראל.
אנו ממליצים למעסיקים ישראלים השולחים עובדים לחו”ל או למעסיקים ישראלים המעסיקים עובדים מחו”ל, לבחון האם קיימות אמנות למניעת כפל ביטוח סוציאליים בין ישראל לבין המדינות הזרות אליהם נשלחו או הגיעו העובדים, וליישמם בזהירות לגביהם.
