ביה”ד האזורי (ב”ל 17279-10-19) קיבל ביום 2/3/2022 את תביעתה של נורית וינקלר (להלן: המבוטחת) לדמי פגיעה בעבודה, בעקבות פציעה שאירעה לה במהלך ריצה של קבוצת הריצה של מקום העבודה.
רקע ותמצית עובדתית
המבוטחת עבדה בחברת ביטוח מסוימת (להלן: המעסיק) בתפקידים שונים, וכעוזרת מנכ”ל בתקופה הרלוונטית.
בשנת 2013 הצטרפה לקבוצת ריצה שארגן המעסיק.
ביום 4/2/2019 השתתפה באימון ריצה של הקבוצה, כהכנה למרתון תל אביב אליו נרשמה הקבוצה. האימון התקיים בערב מחוץ לשעות העבודה בפארק הירקון. תוך כדי ריצה נפגעה בברכה ע”י כלב, שהסב לה פגיעה קשה שבעטיה הובאה לביה”ח ונזקקה לטיפולים ולשיקום.
ביום 3/4/2019 הגישה תביעה להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה. התביעה נדחתה ביום 2/5/2019 בנימוק כי הפגיעה אירעה לאחר שעות העבודה, ובפעילות ספורט שבוצעה מחוץ לכותלי המפעל. לפיכך אין מדובר בפעולה נלווית במידה סבירה לעבודה.
על אף ההמלצה של ועדת התביעות, החלטת פקיד התביעות נותרה על כנה, והמבוטחת הגישה תביעה לבית הדין.
עיקר טיעוני הצדדים
עיקר טיעוני המבוטחת
יש לראות בהשתתפות בקבוצת הריצה כפעולה נלווית לעבודה מאחר והמעסיק יזם את הקמת הקבוצה והיה בעל אינטרס בקיומה ובפעילותה. המעסיק אף מימן את פעילות הקבוצה לרבות תשלום למאמן ומימונים שונים נלווים.
האימון בו לקחה חלק, בעת קרות התאונה, היה חלק מפעילות הקבוצה לקראת מרתון ת”א, אליו רשם המעסיק את רצי הקבוצה ומימן את השתתפותם.
אין לערוך אבחנה בין פעילות עובדים בקבוצת כדורגל של המעסיק (לגביהם מוכרת פגיעה כפגיעה בעבודה) לבין קבוצת הריצה, ואין חשיבות לעובדה כי קבוצת הריצה אינה משתתפת בליגה למקומות עבודה.
אין הבדל בין קיומה של ליגה מסודרת לבין השתתפות בתחרויות ריצה ארציות.
עיקר טיעוני הב”ל
הפעילות התקיימה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנם של העובדים ללא חובת השתתפות, וללא תשלום ע”י המעסיק.
המקרה דומה מאוד לנקבע בהלכת ביה”ד הארצי בעניין גינזבורסקי בה נקבע כי: “אין מדובר בפעילות נלווית, על אף שהמעסיק שילם עבור שכירת אולם ספורט, מאמן וציוד”.
המעסיק לא סבסד את פעילות הקבוצה מלבד הטבה חלקית של נעליים, שעונים וחולצות.
דיון והחלטה
ביה”ד מדגיש כי בשל שינויי העיתים והתפתחות שוק התעסוקה המודרני, אשר בו לעיתים “העיסוק בעבודה משתרע מעבר לשעות העבודה ולמסגרות העבודה הרשמיות והמקובלות בתוך חצרי בית העסק, ניתנה למונח “תאונת עבודה” פרשנות דינמית, גמישה ותכליתית”.
בכלל זה הוכרו אירועים שהתרחשו תוך כדי ביצוע פעילויות נלוות לעבודה: השתלמויות, סמינרים, ימי גיבוש ואירועי ספורט ונופש. צורת העבודה כוללת כיום גם היבט חברתי (הלכות ביה”ד הארצי בעניין אלברט אילוז בשארה חורי, תקווה חזן ועוד).
בפרשת אילוז התווה ביה”ד הארצי מבחן דו שלבי לבחינת סוגיית ההכרה בפעילות נלוות הזוכה לכיסוי ביטוחי:
האם האירוע בו נטל העובד חלק – הנו פעילות נלוות לעבודה, ובעיקר באיזו מידה יש למעסיק עניין בקיום האירוע.
האם הפעילות הספציפית בה עסק העובד בעת שנפגע, הייתה חלק אינטגרלי מהאירוע אשר הוכר כפעילות נלווית.
במקרה דנן, סמנכ”ל משאבי אנוש של החברה הצהירה כי פעילויות קבוצת הריצה מתבצעת ביוזמת החברה ובברכתה, תוך עידוד לשמור על אורח חיים בריא וגיבוש חברתי.
החברה מממנת מאמן קבוצה, הלבשה והנעלה (בסכומים לא זניחים), וכן את חולצות הייצוג. הנחה משמעותית על אביזרים נוספים כמו שעון, המשתתף יקבל רק אם הוא מתמיד בהשתתפות.
המעסיק ביוזמתו ובמימונו רשם את משתתפי הריצה למרתונים ולתחרויות רשמיות ומימן את השתתפותם במרוצים אלה. במידת הצורך אף מומנה לינת לילה על ידי המעסיק, במרוץ שהצריך זאת.
המבוטחת ועדיה העידו כי הצטרפו לקבוצת הריצה לאחר שראו את פרסומי המעסיק בעניין.
השתתפות הקבוצה במרוצים נעשתה ביוזמת המעסיק, בעידודו ובמימונו.
הצטרפות העובדים לקבוצה תורמת לגיבוש חברתי ולאווירה טובה ששוררת בקרב העובדים, להזדהות העובדים עם המעסיקה וכן ליצירת “גאוות יחידה” וייצוג המעסיק.
לסיכום, קובע ביה”ד כי מהעדויות שוכנע שלמעסיק היה אינטרס בקיומה של קבוצת הריצה וכי הייתה זיקה בין פעילויות הקבוצה לבין המעסיק, שיזם את יסודה, מימן את שכר המאמן ועודד משתתפים ליטול חלק בקבוצה.
לאחר שנקבע כי אירוע אימון הריצה הינו פעילות נלווית לעבודה, קובע גם ביה”ד כי “הוכח שהאימון בו נפצעה התובעת היה חלק אינטגרלי מפעילותה של קבוצת הריצה אשר התכוננה באותה עת למרתון תל אביב”.
התביעה התקבלה, והפגיעה במבוטחת הוכרה כתאונת עבודה.
