המחאה החד יומית של ערביי ישראל הביאה לפניות רבות ממעסיקים בנוגע לזכויות שלהם כלפי העובדים הללו.
האם מותר לעובד להחליט שהוא לא מתייצב לעבודה עקב הצטרפות למאבק פוליטי? האם מותר לפטר אותו? ואף ללא שימוע?
נתחיל מהסוף – למרות השביתה הפוליטית, בה לשובתים העובדים אין הגנה –
עודם עומדים בבסיס משפט העבודה חובות תום הלב, המידתיות ובוודאי חובת שימוע לפני פיטורים. ראוי שמעסיקים ינהגו במידתיות וזהירות יתר ולא יפטרו אוטומטית כל עובד מהמגזר שהצטרף להזדהות ליום אחד בלבד. יש לנהוג בשום שכל, תוך בחינת הנזקים הכלכליים אם ישנם, הסקטור בו עובד העובד, מקצועיותו, הוותק שלו ושיקולים נוספים.
בד בבד עם הפרסום (שלישי) לפיו תקיים החברה הערבית בישראל שביתה כללית בכל הענפים בהתאם להחלטת ועדת המעקב העליונה של המגזר, בראשה עומד חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, פורסם, כי עסקים רבים שנמצאים בבעלות יהודית זימנו את העובדים הערבים ששובתים לשימוע לפני פיטורים. חלקם אף ללא שימוע.
המניע לשביתה/מחאה לפי ועדת המעקב: “אות הזדהות עם מסגד אל אקצא ותושבי שייח ג’ראח”, נגד “ההתנהגות האלימה של מתנחלים בערים המעורבות”, נגד- “המתקפה על הציבור הערבי בכלל” ובמטרה “לקרוא למקבלי ההחלטות בממשלה לפעול להשבת הביטחון האישי בקרב האזרחים הערביים”.
“השביתה” הביאה לשיבושים. בחלקה לנזקים כלכליים למעסיקים.
נשאלת השאלה – האם ה”שביתה” עליה הכריזו ערביי ישראל היא ברת הגנה במובן זה שאסור לפטרם? לא בטוח.
התשובה טמונה בשאלת הסיווג. האם מדובר בשביתה “כלכלית לגיטימית? או שמא “פוליטית”? או שמא “מעין פוליטית”. לסיווג משמעויות כבדות משקל ביחס לשובתים.
עקרונית, שביתה בהגדרתה היא “סירוב מאורגן לעבוד כצורת מחאה של גוף עובדים בניסיון להשיג ויתורים מהמעסיק”. זכות שנחשבת אחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות בדמוקרטיה.
כלומר אמצעי שנוקטים עובדים נגד מעסיקיהם במסגרת סכסוך כלכלי במסגרתו מופסקת העבודה או מתבצע שיבוש מאורגן של מהלך העבודה הרציף.
כלומר: פעולה קבוצתית; נגד המעביד; למטרת שינוי בתנאי העבודה.
לא נראה שמחאת ערביי ישראל שהחליטו להעדר מהעבודה, מהותה דרישות כלכליות לגיטימיות לשינוי בתנאי העבודה, וגם לא שביתה ‘מעין פוליטית’, העוסקת בסוגיות של מדיניות כלכלית חברתית המשפיעות על ענייניהם המקצועיים של העובדים (אז יש להם זכות לשבות שביתת מחאה קצרה בלבד ללא נזק כלכלי למעסיק מכוח זכות האזרח לחופש ביטוי והפגנה).
נוכח המניע הברור שפרסמה ועדת המעקב, כ”אות הזדהות עם מסגד אל אקצא ותושבי שייח ג’ראח”, נראה שהסיווג המתאים הוא ‘שביתה פוליטית’ המכוונת נגד המדינה, במטרה להשיג יעדים פוליטיים, כלומר, כאלה שאינם נתפסים כנוגעים לתנאי העבודה של השובתים, ובתוך כך – היא אינה נותנת הגנה לעובדים השובתים. חשוב גם לעשות את האבחנה בהקשר זה בין אפליה על רקע דעות פוליטיות, שהיא אסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ”ח- 1988, לבין החלטה חד צדדית של עובד להעדר מטעמי מחאה פוליטית.
יחד עם זאת! חשוב לומר – בבסיסו של משפט העבודה חובת תום הלב, מידתיות ובוודאי חובת שימוע לפני פיטורים. פיטורים ללא שימוע אינם חוקיים. גם אם סווגה של השביתה הוא “פוליטי” ראוי שמעסיקים ינהגו במידתיות וזהירות יתר ולא יפטרו אוטומטית כל עובד מהמגזר שהצטרף להזדהות ליום אחד בלבד. יש לנהוג בשום שכל, תוך בחינת הנזקים הכלכליים אם ישנם, הסקטור בו עובד העובד, מקצועיותו, הוותק שלו ושיקולים נוספים.
כדאי גם להזכיר בהזדמנות זו, שזו לא הפעם הראשונה.
בפרשת “חטיב” שהגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, בה נדונה שביתת מורים דרוזים נגד חוק רמת הגולן, קבע הנשיא שמגר כי מדובר ב”שביתה פוליטית” שאינה בגדר שביתה כלל:
“היעדרות מהעבודה לא נבעה מ”סכסוך עבודה” ולא היתה קשורה אליו. אלא מחאה פוליטית כנגד החוק לפי הנחייה של גורמים פוליטיים.
השביתה הפוליטית – הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנות לו, אלמלא השביתה, מעוררת בעיות חוקיות וחברתיות רבות.
במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים עפ”י כוח הכפייה של גופים חוץ שלטוניים ואף קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפיה הלכה למעשה”.
ולפיכך קבע – השביתה אינה ברת הגנה וניתן לראותה כהתפטרות.
