ביה”ד לעבודה (ב”ל 64638-02-19) דחה ביום 22/2/2021 את תביעתו של צבי דאושו (להלן: המבוטח) לתשלום דמי הפגיעה בהתאם לשכרו החודשי המדווח, וקבע כי בהיעדר הוכחות לקבלת שכר תואם, דמי הפגיעה ישולמו לו לפי שכר המינימום.
תמצית עובדתית
• המבוטח הינו בעל שליטה בחברה (להלן: החברה).
• הוצאו לו תלושי שכר מדי חודש.
• שכר הנטו לא שולם לו באופן שוטף וסדיר, לפי תלושי השכר.
• ביום 11/2/2015 נפגע בעבודה. המוסד ביטוח לאומי (להלן: “המל”ל) שילם לו דמי פגיעה עפ”י שכר המינימום ולא בהתאם לשכר הנקוב בתלושי השכר (מעל 12,000 ₪ לחודש).
טיעוני המבוטח
• שכרו עמד על 12,000 ₪ בחודש, צורפו תלושי שכר לתימוכין. מס הכנסה, ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות דווחו ושולמו במלואם כמופיע בתלושי השכר.
• השכר נטו לטענתו, שולם לו לפרקים ולא מידי חודש “כדי לא להכביד על הוצאות החברה…”.
• עוד הוסיף, כי משיקולים שונים ומתוך התחשבות בתזרים המזומנים של החברה, משכו בעלי המניות את שכרם נטו בדרכים שונות ומגוונות, חלקם לחשבונות בבנק, חלקם ברכישות בכרטיסי אשראי של החברה והחלק הנותר – לאחר ניכוי כל תשלומי החובה והמיסים, נשמר לזכותם בכרטסת על שמם, כשהם יכולים למשוך ממנו כרצונם ללא תשלומי מיסים כלשהם – מאחר ששולמו ממנו מיסים במקור כדין.
טיעוני המל”ל
• אין ראיה להשתכרות בפועל ולגובה שכרו. חרף היותו בעל שליטה בחברה נמנע המבוטח מלהציג אסמכתאות לתשלום שכר בפועל.
• אין די בעדות המבוטח ורו”ח החברה כדי להוכיח תשלום בפועל מבלי להציג ראיות חיצוניות.
דיון והחלטה
• על פי הלכות שנקבעו בבית הדין הארצי: “בתביעה לגמלה יש לבחון האם כל העובדות אשר להן טוען המבוטח הן נכונות, ועת מדובר בגמלה שהיא פונקציה של הכנסת המבוטח – אם אכן ההכנסה הנטענת היא ההכנסה הנכונה לצורך חישוב הגמלה. במסגרת זאת מוטלת על פקיד התביעות, ולאחר מכן, על בית הדין, חובה להבחין בין ‘אמת’ לבין ‘פיקציה’ “.
• וכן: “כאשר התובע הוא בעל יכולת להשפיע על שכרו, במישרין או בעקיפין וכגון במקרה של בן משפחה, בחינת זכאותו לגמלה צריכה להיעשות אף ביתר דקדוק ואבחון”.
• בדיון הוכחות נוקב שנוהל בביה”ד הוכח כי אין תימוכין לתשלום שכר הנטו העולה מתלושי השכר, הוצגו חלקי כרטסות, תשלומי שכר נטו משתנים ולא סדירים, ועוד כהנה.
• צוטטו חילופי דברים מהחקירה בביה”ד והסתבר כי אף שהיה ניסיון היסמכות על בעל המניות האחר בחברה (שכלל לא הופיע לעדות), ועל רו”ח החברה (שהעיד כי לא ניתן לדעת באמת מה היו תשלומי השכר, ומה היו הלוואות או משיכות על חשבון קיזוז יתרת זכות שעמדה לזכותו זה זמן רב), לא ניתן היה להסיק כל מסקנה.
• מעדות התובע והרו”ח שלו עולה בצורה ברורה שהתובע לא קיבל משכורת סדירה. כשראוי לציין שוב שהתובע טען שהשימוש שלו בכרטיס האשראי של החברה והעברת המשכורת לחשבון אשתו במקום לחשבונו, עקב עיקול על חשבונו (טענה שלא הוכחה) הם חלק משכרו.
טענה זו לא הוכחה.
בסיכום פוסק ביה”ד, בנסיבות המקרה:
“דעתנו היא שטענת התובע כי שכרו המדווח הוא שכרו האמיתי לא הוכחה. לא ניתן לדעת איזה חלק מרווחי התובע מהחברה מהווה שכר, מה מהווה דיבידנד ומה מהווה עירוב של כספיו עם כספי החברה. לפיכך בדין העמיד הנתבע את שכרו על שכר המינימום”.
התביעה נדחתה.
בשולי הדברים
שוב ושוב ושוב אנו נתקלים בבעלי שליטה או מקורבים להם המוציאים לעצמם תלושי שכר מסודרים בחברה, אך לא מועבר אליהם שכר הנטו העולה מהם, בצורה סדירה או בצורה מוכחת אחרת. שוב ושוב מבוטחים אלו – יוצאים וידם על התחתונה בדיונים המשפטיים בבתי הדין לעבודה. לא חבל???
