העובד הועסק באתר באזור. קבלנית המשנה שהייתה מעסיקתו הישירה כלל לא התייצבה לדיון בבית הדין. השופט הטיל את האחריות עליה, אך גם על חברה נוספת ששימשה כקבלן הראשי, לאחר שקבע כי מדובר בהעסקה משותפת.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הורה לשתי חברות בנייה לשלם כ-80,000 שקל לעובד זר מקונגו עבור זכויות סוציאליות והוצאות משפט.
“האם הוכיח התובע כי הוא זכאי לזכויות הנתבעות על ידו בגין תקופת עבודתו וסיומה? והאם הוכיח כי הועסק על ידי הנתבעות או מי מהן?” כך ניסח השופט דורי ספיבק את השאלות המרכזיות.
התובע הגיש את תביעתו ב-2016, בה טען כי הועסק באתר בנייה באזור, בין החודשים פברואר 2015 לספטמבר 2016, וכי הוא זכאי לזכויות סוציאליות שונות כעובד.
אחת הנתבעות – חברת “אפרידר” – טענה שהיתה היזמית של הפרויקט וכלל לא העסיקה בו עובדים, והתביעה נגדה נדחתה בהסכמת הצדדים.
הקבלן הראשי הכחיש קשר להעסקת התובע, וטען שיזמית הפרויקט התקשרה עם חברה ששימשה כקבלן משנה, והיא זו שהעסיקה את העובדים ובהם התובע.
מטעם קבלנית המשנה לא התייצב אף אחד להתדיינות, כך שטענת התובע שלפיה היא היתה מעסיקתו לא הופרכה. מכאן נקבע שהיא חייבת בזכויותיו. ואולם, נקבע כי גם החברה ששימשה כ”קבלן הראשי” חייבת בתשלום, שכן השופט שוכנע שדובר על תבנית של “העסקה משולשת” – כך שיש לחייבה כ”מעסיקה במשותף”.
חובה לוודא
“במקרה שלפנינו, העיד התובע – ועדותו היתה אמינה עלינו ולא נסתרה – כי הוא הועסק מבלי שנערך בגינו ביטוח רפואי כנדרש על פי דין, ומבלי שקיבל תלושי שכר כדרש על פי דין, תוך ששכרו שולם במזומן ובאופן חלקי”, כתב ספיבק.
השופט הבהיר כי די במחדלים אלה בכדי להגיע למסקנה שמתכונת ההעסקה פגעה בזכויותיו של התובע, ולכן יש מקום לחייב גם את הקבלן הראשי בתשלום זכויותיו.
בהקשר זה השופט הסביר כי במערכת העסקה משולשת, הקבלן הראשי, כאחראי על הנעשה בפרויקט, חייב לוודא שקבלן המשנה עומד בהתחייבויותיו, במיוחד כשמדובר בעובד שאינו דובר עברית.
השופט הוסיף כי החברה ששימשה כקבלן ראשי לא הוכיחה שפיקחה או התעניינה בנושא שכר התובע וזכויתיו, וציין כי “מעבר למחדלה זה במהלך תקופת העסקתו, היא גם לא טענה כי בתקופה שלאחר העסקתו, לרבות בתקופה שבה היתה התביעה תלויה ועומדת בפנינו, היא יצרה קשר עם הנתבעת 3 כי לבדוק מולה האם יש יסוד לטענות התובע”.
בכל הקשור לתנאי העבודה, השופט ציין כי “לא הוצג חוזה עבודה או הודעה על תנאי העבודה, ועל כן ככלל הנטל להוכיח כי התובע אינו זכאי לרכיבי השכר המגיעים לו הינו על הנתבעת” (דבר שלא הוכח).
בסיכומו של דבר, נקבע כי השתיים יפצו את התובע עבור שורה של זכויות, בהן אי מסירת תלושי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, ופיצויי פיטורים.
מרכיב מרכזי בפיצוי (כ-21,000 שקל) נפסק עבור שעות נוספות, לאחר שגרסת התובע, לפיה עבד 12 שעות ביום – לא הופרכה. בנוסף, הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
עם זאת, נגד חברה נוספת (רביעית), בעלת המניות של הקבלן הראשי, נדחתה התביעה, בנימוק שלא נמצאה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות בין השתיים, ולא נמצאו ראיות לכך שהיתה שותפה להעסקת התובע.
ב”כ התובע: עו”ד אפרת מור מילמן, עו”ד ראובן מילמן
ב”כ הנתבעת 1 (התביעה נדחתה בהסכמה): עו”ד שאול גיטליץ, עו”ד איתן טוקר
ב”כ הנתבעות 2-3: עו”ד מאהר דאלי
ב”כ הנתבע 4: לא צוין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד גלינה דוסקליוק העוסקת בדיני עבודה
הכותבת לא ייצגה בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
פסקי דין קשורים
ALI KOFI נ’ אפרידר החברה לשכון ולפתוח ישראל בע”מ ואח’
