שיעור ההיטל שישלמו מעסיקים בגין העסקת מסתננים שיש להם אשרת שהייה זמנית בישראל, בתעשייה, בנין ומסעדות אתניות, יהיה בשיעור של 15% בלבד, ולא בשיעור של 20%, למרות שאין להם היתר עבודה בישראל.
שכן, בקביעת שיעור ההיטל, בחוק ההיטל, הדגש הושם על סוג הענף בו מועסק העובד, ולא על שאלת קיומו של ההיתר. ההקלה בשיעור ההיטל ניתנה לא בשל קיומו של היתר אם לאו, אלא, כדי לעודד ענפי עיסוק, אשר המחוקק סבר כי ראוי לתת להם הקלה ועידוד.
כך נקבע בעניין טומי ווש (ע”מ 29283-08-16, טומי ווש בע”מ נ’ פקיד שומה רחובות, ניתן ביום 14.7.2019), אשר העסיקה מסתננים בצביעה ועיבוד בדים בטקסטיל. טומי ווש העסיקה כ-20 מבקשי מקלט מאריתריאה ושילמה בגינם היטל בשיעור של 15%.
טומי ווש טענה, כי היא זכאית לשלם היטל בשיעור המופחת. זאת, לפי שיעור ההיטל החל על עובדים זרים המועסקים בתעשייה, כאמור בסעיף 45 ל-“חוק ההיטל”.
פקיד השומה טען, כי טומי ווש אינה זכאית ליהנות מהשיעור ההיטל המופחת. שכן, אין מדובר בעובדים זרים המועסקים לפי היתר בענף התעשייה. לפיכך, על טומי ווש לשלם היטל בשיעור “הרגיל” בגובה של 20%.
טומי ווש לא חלקה על העובדה כי אין בידה היתר להעסקת עובדים זרים וכי מדובר בעובדים המחזיקים ברישיון זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. עם זאת, טענה, כי משעה שנקבע כי עובדים כאמור הם בבחינת “עובדים זרים” לצורך חוק ההיטל, המשמעות היא כי העסקתם אינה חייבת היתר הן לצורך הרישא של סעיף 45 שעניינו עובד זר אשר העסקתו חייבת בשיעור ההיטל הרגיל של 20%, והן מבחינת הסיפא של סעיף 45, שעניינו עובד זר באחד הענפים הרשומים שם, שהעסקתו חייבת בשיעור המס המופחת, ובמקרה דנן בענף – התעשייה ובשיעור היטל של 15%.
בעניין שלמה סעד (ע”א 4946/16, שלמה סעד נ’ פקיד שומה אשקלון, ניתן ביום 12.9.2016) , בית המשפט העליון קבע, כי יש להשוות בעניין ההיטל את דינו של מעסיק עובדים יוצאי סודאן ואריתריאה, לדינו של מעסיק עובדים זרים “חוקיים”. כך גם הייתה עמדת המדינה באותו הליך, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין, לפיה העסקתו של עובד כאמור בענף החקלאות, לא תחויב בהיטל ואף זאת בהתאם לסיפא של סעיף 45 לחוק ההיטל.
לאור סעיף 1יד לחוק עובדים זרים, כשמדובר במסתננים אשר מוצאם מסודאן ואריתריאה, נוקטת הממשלה במדיניות של “אי הרחקה” וזאת בשל החשש לחייהם במדינת מוצאם, ועל אף שהמדינה לא מצאה לנכון להעניק למסתננים היתרי עבודה.
עם זאת, נוקטת הממשלה במדיניות של “אי אכיפה” כלפי מעסיקי מסתננים, דהיינו היא אינה אוכפת עליהם את האיסור הפלילי להעסיק מסתננים (ראו החלטת ממשלה מספר 3936 מיום 11.12.2011 ), משום שלמסתננים מנועי הרחקה קיימת זכות לעבוד לפרנסתם בישראל מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מדיניות זו אושרה על ידי בית המשפט העליון אשר מצא כי יש בה משום “איזון ראוי בהתחשב במציאות הקשה והרגישה שנוצרה” (בג”ץ 6312/10, עמותת קו לעובד נ’ הממשלה, ניתן ביום 16.1.2011).
ביהמ”ש קבע, כי המסתננים נחשבים כ-“עובדים זרים” לצורך הטלת ההיטל, על אף האיסור להעסיק עובדים זרים ללא היתר כקבוע בסעיף 1יג(א) לחוק עובדים זרים. משמע, כי לשאלת קיומו או העדרו של היתר העסקה לפי חוק עובדים זרים אין רלוונטיות. יש לראותם כ-“עובדים זרים” גם לצורך קביעת שיעור ההיטל, על אף שאין בידם היתר לעסוק בענף התעשייה על פי חוק ההיטל.
לפי הליכי החקיקה של חוק ההיטל, נראה כי הדגש הושם על סוג הענף שבו מדובר ולא על שאלת קיומו של היתר. מתוך הנחה כי העסקת עובדים זרים היא ממילא בהיתר. גם קריאה מדוקדקת של סעיף 45 בנוסחו הקיים מלמדת כי הדגש בסיפא אינו על התיבה “לפי היתר” אלא על הענף שלגביו ניתן ההיתר. במילים אחרות – ההקלה ניתנת לא בשל קיומו של היתר, אלא בשל כך שהעובד הזר מועסק בענף שהמחוקק סבר כי ראוי לתת לו הקלה.
בעניין העסקת העובדים בסיעוד, נקבע בעניין עמל בשרון (ע”מ 15031-01-18,עמל בשרון בע״מ נ’ פקיד שומה כפר סבא, ניתן ביום 30.4.2019), כי העסקת מסתננים בענף הסיעודהמוסדי, אינה זכאית לפטור מהיטל, היות והמדינה נמנעה מלכתחילה ובאופן עקרוני ועקבי מלתת היתרים להעסיק עובדים זרים בענף הסיעוד המוסדי, אלא רק בענף הסיעוד הביתי.
גם בעניין מעונות יניב ( ע”מ 45494-01-16, מעונות יניב נ’ פקיד שומה גוש דן, ניתן ביום 15.1.2019 ) , הפטור מההיטל לא נועד לחול על טיפול סיעודי מוסדי, אלא רק על טיפול סיעודי ביתי, “סיעוד” לצורך זה משמעו סיעוד ביתי.
אולם, כאשר מדובר בהעסקה בתעשייה, בניין ומסעדות אתניות, אין להבחין בין עובדים זרים חוקיים למסתננים . שעה שהמדינה אינה מונעת ממסתננים לעבוד בכל הענפים ובכלל זה בענף התעשייה.
מאת: רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון – מיסים ועסקים בע”מ
