אנליסט שפרש מעבודתו באיילון פנסיה לאחר שנרכשה על ידי מיטב דש, תבע הפרשי שכר בטענה שעבד מעבר לשעות התקן. אולם טענת החברה כי היה עליו לתאם זאת מראש עם הממונה התקבלה, והתביעה נדחתה.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין לעבודה בתל-אביב נקבע כי עובד לא זכאי לתגמול עבור שעות נוספות אם נשאר מעבר לשעות התקן על דעת עצמו, ללא אישור מפורש מהמעסיק או סיבה מוכחת כמו מחסור בכוח אדם, שהצריכה עבודה נוספת. בכך, דחתה הרשמת סימה קרמר תביעה של אנליסט שפרש ב-2016 מחברת איילון פנסיה וגמל, ותבע הפרשי שכר.
התובע סיכם על פרישה מוקדמת לאחר שאיילון פנסיה נרכשה על ידי מיטב דש. הוא קיבל פיצויי פיטורים, מענק וזכויות נוספות אך סבר שמגיע לו גם תשלום עבור שעות נוספות שהשקיע בעבודה במשך השנתיים שבהן עבד בחברה – וזו הייתה הטענה המרכזית שלו בתביעה שהגיש ב-2017 נגד איילון ביטוח.
התובע טען כי עבד לפחות שעתיים נוספות בכל יום, וכי אף אחד לא העיר לו או מנע ממנו מלבצע את השעות הנוספות. נהפוך הוא, לטענתו החברה עודדה את העובדים לעבוד יותר באמצעות מימון ארוחות צהריים למי שנשאר יותר מ-9.5 שעות.
מנגד טענה החברה כי התובע לא עבד שעות נוספות מעבר לאלה ששולמו לו בחלק מחודשי העבודה, וממילא הוא מעולם לא קיבל לכך אישור מהממונה כפי שמחייבים נהלי החברה. עוד נטען כי התובע מעולם לא התלונן בנושא וכי העובדה שקיבל ארוחת צהריים לא מעידה על כך שאושר לו לעבוד יותר שכן מדובר בהטבה אוטומטית.
לא משנה כמה זמן נכחת בעבודה
הרשמת קרמר הבהירה כי “לעובד אין זכות קנויה לשעות נוספות. למעסיק נתונה הזכות להחליט אם דרושה לו עבודה בשעות נוספות אם לאו”. במקרה הנוכחי, אף שמתלושי השכר עולה כי היו חודשים שבהם התובע עבד מעבר לתקן (אם כי מדובר בשעות זניחות בהתחשב בהפסקות הצהריים היומיות) אלא שההישארות בפועל לא מסייעת לו נוכח נהלי העבודה הברורים בחברה.
הרשמת הבהירה כי החברה גיבשה כללים מסודרים בנושא השעות הנוספות והקפידה ליידע את עובדי החברה בין היתר באמצעות כיתוב מודגש בתלושי השכר. לפי שיטת העבודה שלה, “המבחן אינו כמה זמן נכחת בעבודה אלא מה עשית בזמן הזה והאם זה נעשה בתיאום הממונה עליך”
התובע היה מודע לכללים אלה ולמרות זאת לא הפנה כל תלונה בנושא במשך תקופת עבודתו. יותר מזה, העובדה שהיה חודש אחד שבו כן קיבל תמורה עבור שעות נוספות מעידה כי פעל לפי הנוהל ומחלישה את טענתו.
הרשמת הוסיפה כי אמנם הפסיקה הכירה בכך שישנם מקרים שבהם מעסיקים נותנים הסכמה לעבודה בשעות נוספות על דרך ההתנהגות או בדרך של שתיקה. אלא שלשם כך היה התובע צריך להוכיח כי היה צורך בביצוע שעות נוספות, למשל, עקב מחסור בכוח אדם או עומס חריג בעבודה, והוא לא עשה זאת. בנוסף, הרשמת קיבלה את טענת החברה כי אי אפשר לראות בהטבה האוטומטית של ארוחת הצהריים כשהסכמה שבשתיקה לביצוע שעות נוספות.
בנסיבות אלה הרשמת קבעה כי לתובע לא מגיע גמול עבור שעות נוספות, גם אם עבד בהן בפועל, ועל כן תביעתו נדחתה והוא חויב בהוצאות משפט של 2,800 שקל.
ב”כ התובע: ניר ברקון, עו”ד דיני עבודה
ב”כ הנתבעת: עו”ד יעקב דוידוביץ’
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד אביבה בורנובסקי, העוסקת בדיני עבודה
הכותבת לא ייצגה בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
אבי לוי נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ
