מנהל משמרת בתחנת הרכבת בנתניה היה עד לתאונה קשה, ונאלץ לשהות בביתו מספר שנים. כשהיה מסוגל להשתקם, הרכבת לא עשתה מספיק מאמצים להחזיר אותו, ולכן תפצה על “תקופת אי עבודה”.
השופטת אסנת רובוביץ-ברכש מבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבלה חלקית את תביעתו של עובד רכבת ישראל, שפוטר לאחר ששהה בביתו מספר שנים בשל מצב נפשי קשה.
באופן רשמי, התובע עבד ברכבת משנת 2000 עד פברואר 2016. באפריל 2011 אירעה תאונה בין שתי רכבות בסמוך לתחנה בה עבד כמנהל משמרת. התובע ראה את התאונה במסכי הטלוויזיה, ניגש לחלץ פצועים מהקרונות והזעיק כוחות הצלה.
בעקבות זאת הוא החל לסבול מחרדות חריפות, הפרעות שינה ולחץ בחזה. מאז ועד למועד פיטוריו – לאורך כחמש שנים – התובע נעדר מהעבודה. הוא עשה זאת בהתאם לאישורי המוסד לביטוח לאומי, ולאחר שהוכר כנכה 100% זמנית עד 2014, ולאחר מכן כנכה בשיעור של 30%.
כעבור כ-4 שנים, ביולי 2015 הוא רואיין במחלקת משאבי אנוש במטרה לבחון כיצד לשלב אותו בעבודה. כעבור מספר חודשים הוא זומן לשימוע, וכשבועיים לאחר מכן פוטר.
מעבר לתביעה נזיקית לפיצויים, התובע הגיש גם תביעה לזכויות כעובד. התובע – שיוצג על ידי עו”ד ד”ר אריאל בוכניק – טען כי במשך “תקופת ההמתנה” הוא ביקש לחזור לעבוד בתפקיד משרדי כלשהו (לא ליד רכבות).
לטענתו, הנתבעת לא הציעה לו הצעות משרות המתאימות למצבו הרפואי אלא השאירה אותו “תלוי בין שמים לארץ”, אף שהיתה מחויבת לעשות מאמץ בעניין, בהתאם להסכם הקיבוצי החל על עובדי הרכבת.
רכבת ישראל, שיוצגה על ידי עו”ד אבי עדאקי-סלמן, טענה כי נהגה עם התובע באופן הגון ביותר.
בין היתר, נטען כי התובע לא היה כשיר לעבודה במשך תקופה ארוכה. עוד נטען כי הנתבעת המתינה שהתובע יסיים תהליך של שיקום בכדי לבחון אפשרות שילובו בעבודה, אלא שהתובע לא יכול היה להביא את עצמו להתחיל את שיקום.
כמו כן, לטענת הנתבעת, לא היה מנוס מפיטורים, כיוון שהתובע הודיע שאינו יכול להיכנס למתחמי הרכבת.
לא הביאה ראיה
לאחר שניתחה את הראיות לעומקן, השופטת רובוביץ-ברכש שוכנעה שעד ינואר 2015 התובע לא ביקש ולא יכול היה להיות משובץ בתפקיד חלופי, היות שמצבו לא אפשר זאת.
לעומת זאת, בכל הקשור לתקופה שהחל מ-2015, במהלכה חל שיפור במצבו, השופטת סברה כי התובע אכן ביקש להשתלב בעבודה חלופית, אולם “הנתבעת לא הביאה כל ראיה ממנה עולה כי בסמוך למועד זה פנתה לתובע והציעה לו עבודה חלופית בנדון או עשתה ניסיון כלשהו בנדון”.
בין היתר, השופטת הפנתה למכתב של רופא תעסוקתי שבאותה תקופה (2015) לא שלל את האפשרות שהתובע יחזור לעבוד בתפקיד שיתאים לו.
כמו כן, השופטת הצביעה על כך שהתובע החל בשיקום אולם נאלץ להפסיק אותו בגלל בעיות בריאותיות של אשתו, ולמרות זאת, הנתבעת בחרה להפסיק את העסקתו ולא לאפשר לו פרק זמן נוסף של ניסיון שיקום.
“לא ברור מדוע אצה לנתבעת הדרך לפטר את התובע, כאשר ידעה היא כי הוא מעוניין למצות את הליך השיקום אותו החל. הנתבעת המתינה 5 שנים עד שזימנה את התובע לשימוע”, הזכירה השופטת.
בסיכומו של דבר, לתובע נפסקו פיצויים בסך כ-75,000 שקל, בעיקר עבור “תקופת אי עבודה”, בתוספת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 10,000 שקל.
בתוך כך נדחתה התביעה לפיצויים על עגמת נפש, בנימוק שהרכבת לא התעמרה בתובע.
ב”כ התובע: עו”ד ד”ר אריאל בוכניק
ב”כ הנתבעת: עו”ד אבי עדאקי-סלמן
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
ד.ס.פ. נ’ רכבת ישראל בע”מ
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
