בית הדין לעבודה דחה את עמדתו של בעל המספרה, שטען כי שכרו של התובע היה “שכר כולל”, שכלל זכויות כגון שעות נוספות, פנסיה, דמי הבראה, ואף פיצויי פיטורים. השופט קבע כי מדובר בטענה ללא ביסוס.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתו של מעצב שיער שעבד במספרה באשדוד, וחייב את בעל המספרה (שנסגרה מאז) לשלם פיצויים וזכויות בסכום כולל של כ-285,000 שקל.
התובע עבד אצל הנתבע, במשך כשבע שנים, עד שפוטר בסוף שנת 2014. ב-2015 הוא הגיש את תביעתו, במסגרתו דרש בין היתר פיצויים פיטורים, וכן הפרשי שכר מינימום, גמול בעד עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, הפרשות תגמולי מעסיק לפנסיה, פדיון חופשה, וזכויות נוספות.
השופט יוחנן כהן דן בשיטתיות בשאלות השונות שעמדו על הפרק, ובהן, היקף משרתו ושכרו של התובע, עצם זכאותו לכל אחד ממרכיבי התביעה השונים, לרבות תחשיבים מפורטים בדבר הסכומים שבמחלוקת.
כך למשל, בנוגע לפיצויי פיטורים, התובע טען כי פוטר מבלי לקבל דבר, בעוד שהנתבע טען כי שכר התובע היווה “שכר כולל” פיצויים, ולפיכך הוא אינו חייב בתשלום פיצויים.
אלא שהשופט כהן חלק על עמדה זו וקבע כי התובע זכאי לפיצויים בנפרד משכר העבודה. בעניין זה השופט הבהיר כי על מנת לכלול פיצויי פיטורים בשכר עבודה צריכים להתקיים תנאים כגון הסכם מפורש בין העובד למעסיק, אישור ההסכם על ידי שר העבודה, והיעדר הסכם קיבוצי החל על יחסי העבודה.
במקרה זה, הבהיר השופט, אפילו תנאי אחד משלושת התנאים אינו מתקיים, והנתבע העלה את טענה זו ללא כל ביסוס.
בנוגע להיקף השכר – שעל בסיסו נגזרות זכויותיו הסוציאליות – התובע טען כי עבד ששה ימים בשבוע, בכמות כוללת של כ-190 שעות בחודש, ואילו הנתבע טען כי למעשה התובע עבד כ-100 שעות בחודש.
בעניין זה השופט הבהיר כי שני הצדדים הציגו ראיות מעטות ולא משכנעות, ומה שנותר הוא להתבסס על תלושי השכר, שלפיהם התובע עבד כ-160 שעות חודשיות.
לא משרת אמון
הנתבע אף טען כי התובע עבד ב”משרת אמון” כמשמעותה בחוק שעות עבודה ומנוחה, ולכן אינו זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.
אלא שהשופט דחה את עמדה זו והבהיר כי “אין מדובר בתפקיד הנהלה או בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי או בעובד שתנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו”. משכך, השופט הבהיר כי אין מקום להחריג את עבודתו של התובע מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה.
בהמשך פסק הדין השופט כהן דן במחלוקות בדבר זכויות נוספות כגון הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופדיון חופשה.
גם בנושא זה הנתבע טען כי שכר העבודה היה “שכר כולל” הכולל גם דמי הבראה ופנסיה. ואולם, השופט הבהיר כי גם טענה זו נטענה באופן לקוני, וציין כי “לא נמצאה הסכמה כלשהי של התובע – בין הסכמה שהיא מפורשת ובין שאינה מפורשת – לכלול את דמי ההבראה בשכר עבודתו”.
באופן דומה השופט קיבל גם את עמדתו של התובע שלפיה לא הופרשו לא כספים לפנסיה וקבע כי טענת הנתבע בדבר שכר עבודה הכולל תשלום עבור הפרשות לפנסיה אינה מתיישבת עם המהות והמטרה של הזכות להפרשות פנסיוניות.
בסיכומו של דבר, מרבית התביעה התקבלה. בנוסף לסכום הפיצוי שנפסק לאחר חישוב מדוקדק (כ-265,000 שקל), הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 20,000 שקל.
ב”כ התובע: עו”ד אמיר דוק, עו”ד עמית שרעבי
ב”כ הנתבע: עו”ד צורי חסון
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד רונית יהודה העוסק בדיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
זכאי נ’ אביחסרה
