מנכ”לית החברה לקתה באירוע מוחי ונאלצה לפרוש מתפקידה. בהסכם הפרישה הובטחו לה מיני הבטחות, שהרשת לא עמדה בהן, והיא נאלצה לערב את ביה”ד לעבודה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכריע באחרונה בסכסוך בנוגע לפרשנות הסכם הפרישה של מנכ”לית רשת התכשיטים “הצורפים” – שנאלצה לפרוש עקב מצב רפואי. השופטת אופירה דגן-טוכמכר מצאה כי הרשת ניסתה להתחמק ממילוי חלקה בהסכם באמצעות טענות מופרכות, וכי שילמה למנכ”לית פיצויים בחסר.
המנכל”ית עבדה ברשת משנת 2010. ב-2013 היא מונתה למנכ”לית החברה אך כשנה לאחר מכן לקתה באירוע מוחי, ונאלצה לפרוש. על כן, היא חתמה עם הרשת על הסכם פרישה שקבע כי תסיים לעבוד בחברה בספטמבר 2014 ותקבל את כל הזכויות שהייתה מקבלת כאילו פוטרה.
בפועל, התובעת הפסיקה להתייצב לעבודה חודשיים לפני המועד המוסכם וכתוצאה מכך לא קיבלה עבור החודשיים הללו שכר. בנוסף, החברה טענה שהמנכ”לית צברה אצלה חוב בסך 345 אלף שקל בגין הלוואה שעליה להשיב לה.
בתביעה שהגישה המנכ”לית לשעבר בספטמבר 2015, היא טענה בין היתר להפרת הסכם הפרישה. לטענתה, ה”הלוואה” ניתנה לה על חשבון בונוס שנתי שהייתה זכאית לקבל מהחברה ומשכך היא לא חייבת לחברה דבר.
עוד נטען כי אף שלא הגיעה לעבודה החברה הייתה אמורה לשלם לה שכר עד חודש ספטמבר לפי ההסכם. אם לא די בכך, היא קיבלה פיצויי פיטורים חלקיים שלא כללו את הבונוסים שלה.
מנגד, החברה הכחישה שנתנה לתובעת בונוסים ועמדה על כך שהכספים שקיבלה ניתנו כהלוואה לצורך טיפול בבנה החולה. בנוסף, היא טענה כי התובעת הייתה זכאית לשכר רק אם הייתה עובדת בפועל. כמו כן, היא טענה ששילמה לתובעת את מלוא פיצויי הפיטורים שהייתה זכאית לקבל. החברה ציינה כי את חישוב הפיצויים ביססה על שקלול בין גובה השכר האחרון לבין השכר שקיבלה לפני שקודמה.
טענות לא מגובות
השאלה הראשונה שהשופטת דגן-טוכמכר הכריעה בה הייתה שאלת ההלוואה והבונוסים. עיון בהסכם הפרישה ובמסמכי הצדדים לא שכנע את השופטת שהתובעת לוותה כספים מהחברה והוביל אותה לכלל מסקנה כי טענת החברה בנושא “מופרכת בעליל”.
מסקנתה הסתמכה בין היתר על כך שהסכם הפרישה לא ציין דבר באשר להלוואה כלשהי ועל כך שלא הוצג בפניה מסמך המאשר כי התובעת נטלה הלוואה.
מכאן, השופטת פנתה לבחון האם התובעת הייתה זכאית לקבל שכר עבור החודשים יולי-ספטמבר 2014 אף שלא עבדה בהם בפועל.
השופטת קבעה כי מלשון הסכם הפרישה עולה כי אין בו דרישה מפורשת לכך שהתובעת תעבוד בחודשים אלה, וקבלת השכר לא הותנתה בעבודה בפועל.
“אין זה דבר נדיר שבהסכמים לסיום העסקה של עובדים בכירים מסכימים הצדדים על תשלום שכר בהיקף של 3 חודשים מבלי שהעובד נדרש לבצע עבודה בפועל” כתבה.
באשר לפיצויי הפיטורים, השופטת דגן-טוכמכר הסבירה כי ככלל, את פיצויי הפיטורים צריך לחשב לפי השכר האחרון – וכך גם במקרה הזה שבו מלכתחילה התובעת הועסקה בתפקידים בכירים ושכרה הועלה בהדרגה לאורך שנות העבודה.
בנסיבות אלה, היא קבעה כי החישוב המפוצל שהנתבעת ערכה היה שגוי והורתה לה להשלים את סכום הפיצויים החסר.
בסיכומו של דבר, הנתבעת חויבה לשלם לתובעת 225,832 שקלים בגין השכר שלא שולם לה בחודשי העבודה האחרונים ועבור פיצויי הפיטורים החסרים. לא נקבעו הוצאות.
ב”כ התובעת: עו”ד דיני עבודה ע.בן כוכב
ב”כ הנתבעת: עו”ד מ. מאיר
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד איתן גליק העוסק בדיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
נ’ נ’ הצורפים בע”מ
