ביה”ד הארצי מבהיר סוגיה שהיתה לא ברורה עד עתה- איך מחושב פדיון החופשה
חוק חופשה שנתית קובע (בסעיף 13) כי “חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד”.
ביה”ד הארצי קבע בעבר (1) כי חישוב ימי החופשה שתמורתם עומדת לפדיון, בהתאם לסעיף 13, הוא בגין שלוש שנות [הלוח] המלאות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאות לימי חופשה בשנת הלוח השוטפת. לכל אחת מהשנים יש לקבוע את מספר ימי החופשה המגיעים בהתאם לנוסחת “200 ימי עבודה” לשלוש השנים המלאות, ולפי “240 ימי עבודה”- לשנה השוטפת. פסיקה זו מהווה פרשנות לסעיף ההתיישנות בחוק (סעיף 31), בו נקבע כי “תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים.”
נשארה פתוחה השאלה: האם ימי חופשה שניתנו בפועל במהלך תקופה זו, של שלוש השנים ובמהלך השנה הרביעית, מתייחסים לשנים שקדמו לתקופת ההתיישנות האמורה, או שיש להפחיתם מהמכסה המגיעה לעובד?
עתה נתן ביה”ד הארצי תשובה ברורה לשאלה זו (2), תוך שהוא פוסק נגד דעתו של ביה”ד האזורי:
” חישוב הזכאות צריך שיתבצע בגין שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה. סך כל ימי החופשה שעמדו לזכות העובד בתקופה שלא התיישנה כאמור, בהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה, הוא 67 ימים, מתוכם ניצל העובד, לפי קביעת בית הדין האזורי, 37 ימי חופשה, כך שהעובד זכאי לפדיון חופשה בגין 30 ימי חופשה לא מנוצלים”.
משמעות הפסיקה: חישוב הזכאות לפדיון ימי חופשה, לאחר שהעובד סיים את עבודתו, הוא לפי מכסות החופשה להן זכאי העובד לגבי שלוש שנות הלוח האחרונות והשנה השוטפת, פחות ימי החופשה שנוצלו בפועל באותן שנים.
אין מתחשבים ביתרות חופשה שלא נוצלה קודם לכן.
יצויין כי ביה”ד הארצי פסק באותה דרך לגבי הזכאות לדמי הבראה, לאחר סיום העבודה. הפסיקה מתייחסת לנוסח צו ההרחבה בענין תשלום קצובת הבראה, בנוסחו לפני התיקון של 2017; נוסח זה היקנה לעובד זכאות לתבוע דמי הבראה לשתי שנות עבודתו האחרונות בלבד. האם יש להביא בחשבון חוב לשנים קודמות?
” משאין חולק כי בשתי שנות העבודה האחרונות שולמו לעובד דמי הבראה בסכום של 4,800 ₪ ואין כל ראיה כי שולמו בגין תקופה שקדמה לכך, יזקפו תשלומים אלה, ככל שלא הוסכם אחרת, בגין החבות לשנתיים האחרונות”.
פסיקה זו תקפה רק למי שסיים לעבוד לפני שנת 2017, שכן צו ההרחבה השתנה, והוא מקנה עתה זכאות לתבוע דמי הבראה לשבע שנים לפי מועד התביעה.
1. עע 547/06, כהן נ. אנויה
2. ע”ע 42510-06-15 פינדיורין נגד זיסמן ואח’; הנשיא יגאל פליטמן, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם ביגר; בשם פינדיורין עו”ד פבל מורוז
בשם זיסמן עו”ד איריס אלמוג, עו”ד ניר טולדנו ועו”ד רימה גריסימוב. ניתן ביום 3.5.17.
מאת: איתן אגמון, יועץ לניהול משאבי אנוש
