ביה”ד לעבודה בירושלים קיבל לפני מספר ימים את תביעתה של מטפלת סיעודית מנפאל שעבדה אצל בני זוג במשך כשש שנים עד שרצתה לעזוב כיוון שנכנסה להריון.
התובעת עבדה כמטפלת סיעודית החל מדצמבר 2006 עד שב-2008 הקשיש בו טיפלה נפטר. לאחר מכן המשיכה לעבוד ברצף כמטפלת של אשתו, שבהמשך היא ובנה הפכו לנתבעים.
במהלך העבודה התובעת התגוררה אצל הנתבעת 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה. עבודתה הייתה כרוכה במאמץ רב, וכללה עבודה בשעות נוספות, עבודת לילה, ובמקרים רבים אף בסופי שבוע.
בסוף שנת 2013 היא יצאה לחופשת מולדת בנפאל. בראשית 2014 הודיעה שהיא בהריון וסיפרה שברצונה לעזוב את העבודה על מנת ללדת בארצה. הנתבעים קיבלו את בקשתה, תוך שהצדדים הסכימו שהיא תמשיך לעבוד מספר חודשים נוספים, שבמהלכם תימצא מטפלת חדשה.
באפריל 2014 היא עזבה את העבודה וקיבלה מחברת סיעוד 9,985 שקל על חשבון פיצויי פיטורים. באותה שנה היא הגישה את התביעה נגד האישה המטופלת ובנה, בה טענה שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בסך כ-20,000 שקל לאחר ניכוי הכספים שקיבלה מחברת הסיעוד.
התביעה התבססה על שתי חלופות: הראשונה, התפטרות לרגל מצב בריאות על פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. השנייה, נסיבות אחרות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, על פי סעיף 11 לחוק.
התובעת טענה שהתפטרה מחמת מצב בריאות לקוי – הוא ההריון – ולפיכך היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.
לחלופין, כאמור, נטען כי ההריון מהווה “נסיבות אחרות”, שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך לעבוד, כאשר נסיבות אלה כוללות בין היתר את העסקת התובעת בעבודה תובענית מבחינה פיזית במהלך שעות רבות וללא מנוחה מספקת, ובניגוד לחוק עבודת נשים.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, תוך שטענו כי התובעת עזבה את עבודתה אך ורק בשל רצונה ללדת בארץ מולדת, ולא בשל מצב בריאותי לקוי או קושי בעבודה.
עוד הם טענו בין היתר כי “הריון אינו מחלה”, ואין לראות בו “מצב בריאות לקוי” על פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.
הפרת החוק מהווה “נסיבה”
הרשמת אפרת קוקה דחתה את טענת התובעת בדבר התפטרות בשל מצב בריאות לקוי כיוון שלא הוצג אף אישור רפואי שממנו ניתן ללמוד על מניעה לביצוע העבודה. בעניין זה הרשמת הסבירה שהריון אמנם יכול להיות מלווה בקשיים בריאותיים שונים, אולם אין לקבוע קטגורית כי כל הריון נחשב “מצב בריאותי” המונע ביצוע עבודה מסויימת או המצדיק התפטרות. הרשמת אף העירה כי לא הוכח שבפועל התובעת התפטרה מסיבה בריאותית.
עם זאת, הרשמת קיבלה את טענות התובעת בדבר התקיימותן של נסיבות אחרות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. בהקשר זה הרשמת הבהירה כי הנתבעים הפרו את חוק עבודת נשים, האוסר על העסק אישה בהריון בשעות נוספות ובלי מנוחה שבועית.
“העסקתה של התובעת בניגוד להוראות החוק מהווה לטעמנו ‘נסיבה’ בה אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה”, קבעה הרשמת.
כמו כן, לאחר שעיינה בתלושי השכר, הרשמת השתכנעה שהנתבעים הפרו את הוראות חוק שכר המינימום, לאורך כל תקופת ההעסקה.
חלק נרחב מפסק הדין הוקדש לדיון בטענות נוספות בדבר רכיבי שכרה של התובעת. בסופו של דבר, הרשמת חייבה את הנתבעים לשלם לתובעת כ-36,000 שקל בגין פיצויי פיטורים והפרשי שכר, בתוספת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 5,000 שקל.
ב”כ התובעת: עו”ד נסרת דכוור
ב”כ הנתבעים: עו”ד אריאל ינובסקי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד אופק אלדד העוסק ב- דיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
ANJU GHALE נ’ זיוה כהן ואח’
