העובד נאלץ לרדוף אחרי המעסיקות שלו במשך יותר מ-3 שנים כדי לקבל שכר עבור עבודתו. תביעתו נגדן הוכרעה באחרונה בפסק דין נוקב של בית הדין לעבודה.
התובע הועסק על ידי חברת האבטחה “מוקד בן שמירה” וב-2014 הוצב לעבוד כשומר באתר עבודה של קבלן בשם “אבו עוקסה ובניו” במושב שבי ציון. עבודתו באתר נמשכה כחודשיים, אך עד היום הוא לא קיבל עבורה שכר.
במשך חודשים רבים ניסה התובע לקבל את המגיע לו מחברת האבטחה ומהקבלן אך לא הצליח ולכן תבע אותם בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בשנה שעברה קיבלה הרשמת שגית דרוקר את תביעתו נגד חברת האבטחה (ומי שהייתה המעסיקה הישירה שלו), והיא חויבה לשלם לו את מלוא השכר שהגיע לו כולל שעות נוספות. בסך הכל 30,098 שקל.
ואולם, על רקע אי יציבותה הכלכלית של החברה, ביקש התובע לחייב את מי שהיה לטענתו מנכ”ל החברה לשאת בתשלום באופן אישי ביחד עם “אבו עוקסה” – הקבלן ששכר את שירותי השמירה.
התובע טען שתי החברות היו מעסיקות שלו במשותף ועליהן לשאת באחריות לשלם לו את שכרו ביחד, אך כל אחת מהן מנסה להטיל את האחריות על האחרת באופן שהותיר אותו קרח משני הצדדים.
מנגד, מנהל חברת האבטחה טען כי הוא היה בסך הכל עובד שכיר, אין בינו לבין התובע יריבות אישית והוא לא היה מעורב בתנאי ההעסקה שלו. הנתבע השני – קבלן הבנייה – טען כי ההתקשרות שלו הייתה מול חברת האבטחה והוא כבר שילם לה 8,000 שקל עבור שירותיה.
מציאות עגומה
אלא שהרשמת דרוקר סברה שהצדק עם התובע ובפסק דין חריף מתחה ביקורת נוקבת על התנהלותן של שתי החברות שפגעו בזכויות המגן המינימליות של התובע – שכר עבור עבודה.
“במסגרת התיק שלפניי, נחשפה מציאות עגומה ביותר, באופן העסקת התובע כשומר, תוך ניצול בוטה של חולשתו כעובד, הממשיך בעבודתו על מנת להשתכר לצורך מחייתו, כאשר הנתבעים מנסים לאורך כל הדרך למסך בערפל את העובדות תוך קיפוח בוטה וחריג”, כתבה בפסק הדין.
הרשמת קבעה כי בנסיבות אלה, שבהן התובע לא ידע מיהו המעסיק שלו, יש לראות בשתי החברות כמעסיקות במשותף. בתוך כך השופטת דחתה את טענת הקבלן כי יצא ידי חובה כיוון שכבר שילם לחברת השמירה, וקבעה כי לא שילם סכום ריאלי עבור עבודת שמירה אינטנסיבית.
הרשמת המשיכה וקיבלה גם את בקשת התובע לחיוב המנהל באופן אישי. היא קבעה כי בניגוד לטענותיו, הנתבע הוא חלק מבעלי החברה המשפחתית והיה “הרוח החיה” מאחורי פעילותה.
בנסיבות אלה, המשיכה הרשמת, אין לעשות הבחנה בין המנהל לבין החברה, שכן הוא עצמו ראה בו ובה “כמקשה אחת”, למשל, כשחתם על הסכם ההתקשרות עם קבלן הבנייה בעצמו. מלבד זאת, השופטת ציינה כי הנתבע לא טרח להעיד במשפט ואף לא התייצב לדיוני ההוכחות וגם לכך יש השלכה על התוצאה.
משכך, הרשמת קבעה כי שתי החברות והמנהל חייבות לשלם לתובע את מלוא הסכום שנפסק לו בשנה שעברה, ביחד ולחוד, בתוספת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 3,500 שקל.
ב”כ התובע: עו”ד בכר
ב”כ הנתבעים: עו”ד סועאד, עו”ד רוזנברג, עו”ד עאבד
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד עופר אקשטיין עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
ס”ע 52321-09-14
