התובעת הועסקה במשרד עורכי דין כשלוש שנים עד ליולי 2011. בתביעה היא דרשה, בין היתר, פיצויי פיטורים וסיפרה כי מעסיקה קילל אותה ולא טיפל בתלונתה על הטרדה מינית. היא דרשה בנוסף תשלום על שעות נוספות, חופשה והבראה. בית הדין קיבל את התביעה ברובה.
התובעת עבדה במשרד פרטי כעורכת דין מ-2008 ועד ל-2011.
בתביעה שהגישה נגד מעסיקה לבית הדין לעבודה בתל אביב ב-2012 היא טענה כי עבדה בשעות נוספות, כפי שאף עולה מרישומי הנוכחות, אך לא קיבלה על כך תמורה. בנוסף לדבריה, הנתבע הבטיח להעלות את שכרה אך לא עמד בהתחייבותו.
התובעת סיפרה עוד כי קודם לעזיבתה נדרשה ללכת לגבות כספים בשוק ראש העין מגורמים עברייניים ביום שישי. היא סירבה ונקראה ל”שיחת נזיפה” שבמהלכה הנתבע צעק עליה וקילל אותה. היא לא שבה לעבודתה לאחר התקרית הקשה וטענה כי יש לחייב את הנתבע בפיצויי פיטורים.
עוד לדבריה, עורך דין שעבד כעצמאי במשרדו של הנתבע הטריד אותה מינית פיזית ומילולית אך הוא לא טיפל בכך.
הנתבע טען מצדו כי התובעת לא נדרשה לעבוד מעבר לשעות הרגילות ולא קיבלה לכך אישור. הוא גם ציין כי התובעת הרבתה לעסוק בענייניה הפרטיים בשעות העבודה. עוד לדבריו, מדובר ב”משרת אמון” ולכן לא חל עליה חוק שעות עבודה ומנוחה.
לדבריו, התובעת סירבה ללכת לפגישה עם מספר לקוחות נורמטיביים לחלוטין ללא סיבה. היא התבטאה כלפיו בבוטות ואמרה שהוא יכול “לקפוץ לה” ועזבה את המשרד מיוזמתה.
הנתבע אישר כי התובעת התלוננה בפניו על הטרדה מינית אך טען כי לא יכול היה לעשות דבר מאחר שמדובר בעורך דין עצמאי והתובעת עצמה הייתה ממונה במשרד על התחום.
הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה טען בעזיבתה הפתאומית גרמה התובעת נזק למשרד ולשמו הטוב.
מחויב לברר
השופטת נטע רות כתבה כי לא הוכח שהתובעת עסקה בענייניה הפרטיים בזמן העבודה בהיקף משמעותי ומעבר לסביר. עוד לדבריה, התובעת לא לקחה חלק בהחלטות הניהוליות והייתה עורכת דין זוטרה יחסית ולכן היה על הנתבע לשלם לה עבור השעות הנוספות.
השופטת התרשמה כי הנתבע אכן צעק על התובעת והטיח בה “אמירות בוטות ומשפילות” שגרמו לה לעזוב את עבודתה. יחד עם זאת, גם היא “לא טמנה ידה בצלחת” והכעיסה את הנתבע כשסירבה בבוטות לבצע את פעולת הגבייה. בנסיבות אלה קבעה השופטת כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, אך בשיעור מופחת של 50%.
השופטת קבעה עוד כי על הנתבע לפצות את התובעת על כך שלא טיפל בתלונתה על הטרדה מינית. היא הדגישה כי הוא היה מחויב לברר את התלונה, גם אם מי שביצע את ההטרדה אינו עובד שלו. לדבריה, הנתבע לא רק “הקל ראש” בתלונה אלא אף לעג לתובעת כששלה לה מסרון ממנו משתמע כי אינה מוכנה להיפגש איתו ביחידות מחשש להטרדה.
עוד קיבלה השופטת את התביעה לפדיון חופשה שנתית ודמי הבראה.
התביעה הנגדית שהגיש הנתבע נדחתה. השופטת כתבה כי “לא ניתן היה לצפות מהתובעת כי היא תמשיך לפקוד את משרדו של הנתבע לאחר שהעליב אותה ופגע בה”.
בסך הכל נפסקו לטובת התובעת כ-120,000 שקל בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, הפרת החוק למניעת הטרדה מינית, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה.
הנתבעת חויב בנוסף בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסך 10,000 שקל.
ב”כ התובעת: עו”ד אלעד מורג
ב”כ הנתבע: עו”ד טל שחר
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורך דין גיא אבני עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
סע”ש 50535-06-12
