ב 12/7/16 פסק ביה”ד האזורי לעבודה בי-ם, כי שתי נשים שעבדו במוסד לביטוח לאומי סבלו מאפליה על רקע היותן נשים. עמיתיהן לעבודה סירבו לעבוד איתן, לאור היותן נשים. המל”ל, התעלם מן האפליה המתמשכת, ואף נתן לה גיבוי.
לאור זאת, נאלץ לשלם להן פיצויים בסך 170,000 ש”ח!
התביעה הוגשה על-ידי שתי עובדות לשעבר ביחידה הארצית לחקירות הונאה במוסד לביטוח לאומי, אשר הועסקו בה כחוקרות. התביעה הוגשה בשל טענתן, כי סבלו מאפליה מגדרית, על רקע היותן נשים, כאשר חוקרים ביחידה ביקשו שלא יצוותו לעבודה עם נשים, וכי המוסד לביטוח לאומי לא עשה את המוטל עליו על מנת להפסיק אפליה זו.
על פי העובדות המתוארות, מספר חוקרים ביחידה ביקשו שלא יצוותו לעבודה יחד עם נשים, כאשר אחד החוקרים טען כי שעות עבודה ממושכות כאשר הוא מצוות עם אישה מפריעות לו, לאור היותו אדם מסורתי. טענה נוספת שעלתה היתה, כי אשתו של אחד החוקרים חשה לא בנוח עם העובדה כי הוא עובד במשך שעות ממושכות בציוות עם אישה, וכי הוא חושש מתביעה על הטרדה מינית.
לאחר ישיבה עם כל החוקרים והחוקרות ביחידה, הוצאה הנחיה, על-ידי סמנכ”ל חקירות ולוגיסטיקה במוסד לביטוח לאומי, על פיה הוא מסכים “(…) לאפשר לעובדים/ות שלא לעבוד בזוגות מעורבים כאשר זה בניגוד לאמונתם בין אם מטעמי מצפון ו/או הלכה (…).”.
בעקבות הנחיה זו פנו התובעות לבית הדין בבקשה למתן צו מניעה זמני המורה על מניעת יישום ההנחיה, בשל היותה בלתי חוקית בעליל.
לאחר דיון פנימי במוסד לביטוח לאומי, שנערך עקב הגשת בקשה זו מצד התובעות, הוקפאה ההנחיה שניתנה. עם זאת, בדיון שהתקיים מאוחר יותר, טענו התובעות כי על-אף שהנוהל בוטל, הרי שבפועל עדיין התקיימה אפליה ביחידה, וכי החוקרים עשו כל שביכולתם על מנת להימנע מעבודה משותפת איתן. יצויין, כי לכל אורך הדרך טענו הנתבעים, כי הצורך בשינוי הציוותים נבע מהיחסים הבינאישיים והדינמיקה שבין החוקרים, וכי לא נבעו מהפליה מגדרית. מאוחר יותר התפטרה אחת העובדות (לטענתה מכיוון שלא נותרה לה ברירה אחרת), ולאחר מכן פורקה כל היחידה. כך שהדיון התנהל בגין טענת התובעות לאפליה, מבלי שהיתה לכך כבר השלכה מעשית להמשך עבודתן ביחידה.
בית הדין פסק, כי מהראיות שהובאו עולה כי אכן היתה אפלייה, וכי המוסד לביטוח לאומי, כמעסיק, לא עשה את שהיה מוטל עליו, על מנת למנוע אפליה זו.
בתוך כך כתב בית הדין, כי: “הנחיה המגבילה את ציוות העובדים ביחידה על פי מינם בלבד כאשר מינו של העובד אינו רלבנטי כלל לדרישות התפקיד, הינה אפליה פסולה ומובהקת, בין אם יש יתרון לציוות של זוגות מעורבים ובין אם לאו (…) יתר על כן, הנחיה כאמור, מעבירה מסר ברור כי סירוב לעבוד עם נשים בשל היותן נשים הינו לגיטימי ומקובל על המערכת.”
עוד נכתב בפסק-הדין כי:
“פגיעת ההנחיה בתובעות היא כפולה: ראשית, זוהי פגיעה במעמדן בעבודה, משניתן היתר לחוקרים שעלבו בהן, ואף פקפקו ביולם המקצועית, לעבוד עם גברים בלבד, נתן למעשה המוסד לגיטימציה ליחס זה, ובכך פגע בכבודן של התובעות כבנות אדם וכעובדות.”
“בשל כל אלה היה על הנתבע לנקוט בצעדים להפסקת ההתנהגות המפלה וביטוייה. תחת זאת בחר המוסד ליתן גיבוי להתנהלות זו על ידי הכחשת התופעה (…) ומתן הנחיה המנציחה את האפליה.”
בפסיקתו התייחס בית הדין לחוות דעתה של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה וקיבל אותה במלואה, בקבעו:
“מקובלת עלינו במלואה טענת הנציבות כי העדפה של עובדים לעבוד עם מגדר מסויים, כאשר הדבר אינו מתחייב ממהות התפקיד ואופיו, אינה שיקול חוקי או ראוי, ואין לו מקום בשיקולי המעסיק, בוודאי לא כאשר מדובר בגוף ציבורי. עצם ההחלטה לבחור באפשרות של ‘הפרדה מגדרית’ על מנת לפתור סירוב של עובדים גברים לעבוד עם נשים אינה מידתית, סבירה או חוקית.”
“הנציבות טוענת כי התובעות סבלו נזק רב ומתמשך, ובמשך שנתיים נאלצו לסבול יחס משפיל ומפלה מצד עמיתיהן לעבודה, יחס שקיבל גיבוי בדמות הנחיה שאפשרה לחבריהן ליחידה לקחת בחשבון את מגדרן כשיקול רלבנטי התוך העבודה, התנהגות שהובילה להתפטרותה של גב’ דנינו. בכך פגעו הנתבעים בזכותן של התובעות לשוויון הזדמנויות בעבודה ובזכותן לכבוד. התנהגותם זו של הנתבעים מצדיקה, לטענת הנציבות, פסיקת פיצויים מוגדלים.”
בית הדין פסק לשתי התובעות פיצויים ללא הוכחת נזק, תוך אזכור הפן ההרתעתי-עונשי-חינוכי של פיצוי זה, והעמיד את גובה הפיצויים על 80,000 ₪ עבור תובעת אחת ועל 90,000 ₪ עבור תובעת שניה. (הפער נבע מכך שעבודתה בפועל ותנאי העסקתה של אחת התובעות נפגעו יותר מעבודתה של התובעת השניה עקב האפליה.)
הבהרה: המידע באתר הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית ו/או תחליף להם ו/או המלצה לנקיטת אמצעים ו/או הימנעות מהם. המחברת אינה נושאת באחריות כשלהי כלפי הקורא/ת. הקורא/ת נדרש/ת לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. כל הסתמכות על האמור לעיל הינה באחריות המסתמך/ת ועל דעתו/ה בלבד
מאת: עו”ד נעה יסלזון, ממשרד עורכי דין קרן בר יהודה .
פסק דין בעניין גנדל ודנינו נ’ המוסד לביטוח לאומי
