התובע, שהועסק כנער בתור אחראי הגברה בלהקת הילדים הוותיקה, תבע ממנהל הלהקה סכום של כ-30,000 שקל בגין שכר שלא שולם לו. הנתבע הכחיש את החוב וטען כי לא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעסיק..
בתביעה שהוגשה ב-2013 לבית הדין לעבודה בתל אביב באמצעות עו”ד ישראל דולינגר ממשרד עו”ד ירקוני דולינגר קצב, נטען כי בין השנים 2006-2009, הועסק התובע, שהיה אז קטין, כאחראי על מערכת ההגברה והניהול הטכני במקהלה.
לטענת התובע, בהסכם בעל פה התחייב הנתבע לשלם לו סכום של 300 שקל עבור כל הופעה. כמו כן סוכמו ביניהם תעריפים מיוחדים עבור ימים בהם יתקיימו שתיים או שלוש הופעות וכן ביחס לשתי הופעות שהתקיימו בצרפת.
התובע טען כי “לעתים שולם השכר במועד ולעיתים לא שולם” וכשהנתבע החל להתחמק מתשלום השכר באופן עקבי, הוא החל לבצע רישום מדויק של כל ההופעות בגינן לא קיבל שכר. בהתאם לרשימות אלה, טען התובע, הנתבע חייב לו שכר על 94 אירועים בהם עבד ובסך הכל 28,200 שקל.
התובע צירף חילופי מסרונים המעידים לטענתו על הודאת הנתבע בחוב ועל ניסיונותיו הכושלים לגבותו.
הנתבע, שיוצג על ידי עו”ד ירון פנחס אסידון, הכחיש כי התובע שימש כעובד שכיר וטען כי לא נחתם ביניהם כל הסכם שכר.
לטענת הנתבע, הוא מכיר את התובע מאז היותו ילד ששר במקהלה. כשבגר והפך לנער נהג הנתבע לדבריו לשלם לו במזומן סכומים משתנים שבין 100 ל-300 שקל עבור הסיוע שנתן לחלק ממופעי המקהלה.
הנתבע הכחיש את מרבית הסכום הנתבע וטען כי “לכל היותר” השתתף התובע ב-18 הופעות ובחלק מהמקרים הוא אפשר לו לגבות את שכרו ישירות מלקוחות המקהלה.
עוד נטען כי במשך שנים הופיעה המקהלה באירועים של משפחת התובע בחינם, לרבות במסיבת בר המצווה של התובע עצמו.
“תירוצים מתירוצים שונים”
השופטת כרמית פלד מבית הדין לעבודה בתל אביב קבעה כי ממכלול העדויות עולה שבין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד ומעסיק.
לדבריה, הנתבע הודה שלתובע היו תפקידים נוספים במקהלה כמו גביית כספים מלקוחות ואחראי על הילדים.
בנוסף, עבודתו של התובע הייתה חלק מהפעילות הרגילה והשגרתית של המקהלה, הוא היה כפוף לנתבע שניהל את הלהקה, הוא ביצע את עבודתו בעצמו ואין כל ראיה לכך שניהל “עסק עצמאי” של מתן שירותי הגברה.
טענת הנתבע לפיה התובע יכול היה לגבות את שכרו ישירות מהלקוחות “אינה מתיישבת עם ההיגיון”, כתבה השופטת, בהתחשב בטיב היחסים ובעובדה שבזמנים הרלוונטיים הוא היה בן 17 בלבד.
עוד נקבע כי חילופי המסרונים מחזקים את גרסת התובע ומאידך ניכר בהם כי הנתבע “מתרץ תירוצים מתירוצים שונים” להצדקת העיכוב בתשלום אך אינו מתכחש לחוב.
השופטת סיכמה כי התרשמה ממהימנות עדותו של התובע ומאידך עדותו של הנתבע היתה מגמתית ולא משכנעת ולכן היא מקבלת את טענות התובע במלואן.
בהתאם פסקה השופטת כי על הנתבע לשלם לתובע 28,200 שקל. עוד נפסקו לטובת התובע הוצאות משפט של 2,000 שקל ושכ”ט עו”ד של 5,500 שקל.
***המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
ס”ע 44425-03-14 ואח’ ערן לומפ נ’ חנניה אביטל
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
