המלצרית סיפרה שנקראה לבית הקפה “לנדוור” שבגן מאיר בתל-אביב במסרון, ופוטרה ללא סיבה. בתביעה היא ביקשה פיצויי פיטורים, אולם הבעלים טענו כי היא זו שהתפטרה. כשנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה, פסקה לטובתה השופטת אסנת רובוביץ-ברכש פיצויים עבור אי עריכת שימוע.
באוגוסט 2012 החלה המלצרית לעבוד בסניף גן מאיר של בית הקפה “לנדוור” בתל אביב. 11 חודשים לאחר מכן, היא קיבלה מהבעלים מסרון בו נכתב כי “צריך לדבר”. המלצרית הגיעה לבית הקפה, שם התנהלה שיחה בין השניים, שלאחריה שלח הבעלים את המסרון הבא: “מנהלים יקרים.. פיטרתי את אנה לאלתר! מאחל לה בהצלחה..”
לאחר השיחה בין הבעלים למלצרית הם ניהלו התכתבויות נוספות בהן ביקשה המלצרית פיצוי, ובאוגוסט 2013 היא הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
היא טענה כי כשזומנה לשיחה מטרת הפגישה לא נמסרה לה, ורק במהלכה הבעלים אמר לה, בפעם הראשונה, שהוא לא מרוצה מהתפקוד שלה ושהיא מפוטרת. לדעתה הוא פיטר אותה רק כדי לשלול ממנה ותק של שנה שמחייב בפיצויי פיטורים.
לפיכך לטענתה היא זכאית לפיצויי פיטורים, ובנוסף, לפיצויים עבור ימי התלמדות, דמי הודעה מוקדמת, אי עריכת שימוע, פדיון דמי חופשה, הפרשות לפנסיה, פיצויים לפי חוק הגנת השכר ושכר עבודה, משום שהטיפים לא נחשבים כשכר. היא ציינה גם כי את פיצויי הפיטורים צריך לחשב לא לפי התלושים הפיקטיביים שהוציאו לה, אלא לפי שכר שעתי גבוה יותר, וכן ימים ושעות עבודה רבות יותר.
הבעלים מצידו טען שהוא כלל לא התכוון לפטר את המלצרית, אלא לנזוף בה על יחסה ללקוחות ולעובדים, ותוך כדי השיחה היא פתאום אמרה שהיא מתפטרת. יום למחרת היא לפתע חזרה בה, כנראה לאחר התייעצות עם עורך דינה, וטענה שמגיעים לה פיצויים.
בנוגע לתלושי השכר הוא טען כי הם עומדים באופן ישיר מול ספר הטיפים בו המלצרים היו מדווחים על השכר השעתי שהרוויחו באותו היום וכמה שעות עבדו במשמרת.
סתירות בתלוש השכר
השופטת אסנת רובוביץ-ברכש קיבלה את התביעה ברובה.
היא הסבירה כי מההודעות שהוצגו בפניה עולה כי הבעלים פיטר את המלצרית ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת. לפיכך ומאחר שהוא לא עמד בנטל להוכיח שלא פיטר את המלצרית רק כדי לחסוך בפיצויי פיטורים, עליו לשלם לה פיצויי פיטורים עבור 11 החודשים שעבדה עבורו.
אופן חישוב פיצויי הפיטורים ייערך בהתאם לטענות המלצרית, קבעה השופטת – לפי שכר של 30 שקל לשעה, ולפי הימים והשעות שהיא טענה שעבדה בהם. זאת, משום שנמצא כי תלושי השכר שקיבלה אינם משקפים נאמנה את המציאות. כך, לא נרשמו בהם ימי מחלה, ימי חופשה או הפרשה לפנסיה. כמו כן נמצאו בהם מספר סתירות, כמו למשל התחייבות הבעלים לשכר מינימום של 30 שקל לשעה, בעוד שבתלוש רשום 23.5 שקל. גם העובדה שהבעלים לא הציג את אותו ספר טיפים, עמדה לו לרועץ.
עם זאת, טענת המלצרית לאי תשלום שכר עבודה נדחתה, משום שהיא הודתה כי הבעלים כן ניהל ספר טיפים כפי שהחוק מחייב, וסוכם כי במידה שלא תגיע למינימום של 30 שקל לשעה, שכרה יושלם.
לבסוף פסקה השופטת כי הבעלים יפצה את המלצרית בסך 20,120 שקל. לסכום זה יצורפו הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 7,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
ס”ע 22198-08-13, אנה קוגן נ’ ל. גן מאיר תל-אביב בע”מ.
מאת: עורך דין בוריס פרלמן עוסק בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
