העובד פוטר מנירלט בשנת 2010 לאחר כעשר שנות עבודה. הוא תבע מהחברה כ-2,300,000 שקל על הפרשי שכר ופנסיה, תשלום בונוסים ופיצוי על פיטורים שלא כדין. התביעה התקבלה ביחס להפרשי שכר אך נקבע כי התובע אינו זכאי לבונוסים וכי הליך הפיטורים היה תקין.
התובע עבד בחברת נירלט העוסקת בשיווק וייצור צבעים בין השנים 2001-2010 בתור אחראי על תחום הטקסטורות ועל ביצוע פרויקטים בתחום הצביעה.
קודם לתחילת עבודתו היו בבעלות התובע שתי חברות לצבעים בשם “נדיר” ו-“פיינט מג’יק”. בשנת 2000 רכשה נירלט את החברות מהתובע וזמן קצר לאחר מכן הוא התחיל לעבוד אצלה.
התובע טען כי הנתבעת הפרה את הסכם העבודה ביניהם באופן שיטתי ותוך הטעייה ומרמה. לדבריו ההסכם קבע כי שכרו יהיה 38,000 שקל אך השכר שקיבל היה נמוך מזה ועל הנתבעת לשלם לו כ-420,000 שקל פיצוי על הפרשי שכר, פנסיה וקרן השתלמות.
התובע דרש בנוסף 1,500,000 שקל על אי תשלום בונוסים. לדבריו, ההסכם קבע שהוא זכאי לבונוסים ממכירות מוצרי “נדיר” אם היקף המכירות השנתי יעלה על 10 מיליון שקל. לטענתו, החברה הטעתה אותו כשטענה שסכום המכירות אינו מגיע למינימום הנדרש בהסכם.
התובע הוסיף כי הנתבעת פיטרה אותו ממניעים זרים וכי זימונו לשימוע היה למראית עין בלבד ולכן עתר לתשלום פיצוי בגובה עשר משכורות (380,000 שקל) על פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.
הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה בחלקה הגדול. עוד היא טענה שהשכר שסוכם עם התובע היה 18,000 שקל נטו ולכן שכר הברוטו עודכן בהתאם. הנתבעת הוסיפה כי הזכאות לבונוסים חלה רק על השנים 2001-2006 וסך המכירות לא הגיע למינימום הנדרש. כמו כן, פיטורי התובע נבעו משיקולים ענייניים ונעשו כדין.
יחסים מתוחים
השופטת מיכל לויט מבית הדין לעבודה בתל אביב קיבלה את טענת ההתיישנות של הנתבעת ודחתה את התביעה ביחס לתקופה שקדמה לאפריל 2005.
לעניין הפרשי שכר דחתה השופטת את טענת הנתבעת וקבעה כי ההסכם התייחס לשכר ברוטו. לפיכך קבעה השופטת כי התובע זכאי להפרשי שכר של 180,000 שקל בתוספת הפרשי פנסיה בסך 28,000 שקל.
השופטת הבהירה כי בסיס המחלוקת בין הצדדים לעניין הבונוסים נוגע להגדרה אילו מוצרים הם מוצרי “נדיר”. לדבריה, התובע צירף לתביעה רשימת מוצרים אך לא צירף חוות דעת מומחה המסבירה מדוע הם משתייכים למוצרי “נדיר”. לעומת זאת הנתבעת הצליחה להציג עמדה ברורה ועקבית באשר לאילו מוצרים משתייכים לקטגוריה ואילו לא. השופטת קיבלה את תחשיבי הנתבעת לפיהם סך מכירות מוצרי “נדיר” בין השנים 2005-2006 לא הגיע ל-10 מיליון שקל.
ביחס להליך הפיטורים קבעה השופטת כי טענת התובע לפיה הנתבעת התעמרה בו וניצלה את חולשתו אינה מתיישבת עם העובדות. מהעדויות עלה כי בחודשים האחרונים לעבודתו היחסים בין התובע לנתבעת היו מתוחים והוא סירב לשתף פעולה עם הסובבים אותו.
השופטת שוכנעה כי ההחלטה על סיום ההעסקה נבעה ממניעים ענייניים וכי הליך הפיטורים נוהל כדין והתובע קיבל הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו. על רקע התרשמות השופטת כי בתקופה האחרונה להעסקתו התובע עצמו שקל לעזוב והרגיש ש”זה הסוף” היא דחתה את דרישתו לפיצוי על עגמת נפש.
בסופו של דבר התקבלה התביעה בחלקה הקטן כך שהנתבעת חויבה בתשלום של כ-200,000 שקל על הפרשי שכר ופנסיה ובהוצאות ושכ”ט עו”ד בסך 25,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
ס”ע 17157-04-12.
מאת: עורך דין לביא נעים עוסק בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
