האוניברסיטה טענה שערכה שימוע, ואילו המרצה טען שמדובר היה בפגישה שגרתית. ביה”ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של המרצה וקבע כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו.
האיש הועסק כמרצה בכיר במחלקה לכלכלה ומינהל עסקים משנת 2001 עד שנת 2008, ופוטר בהיותו בן 63.
במרץ 2008 הוא זומן לפגישה עם המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים ודיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה. בדיעבד, מהותה של פגישה זו הפכה שנויה במחלוקת.
בכל אופן, כעשרה ימים אחרי אותה פגישה, נמסר לו מכתב חתום על ידי נשיא האוניברסיטה, שלפיו מינויו יסתיים בספטמבר באותה שנה ולא יחודש.
הנימוקים העיקריים היו חוסר פעילות משמעותית כחבר סגל בכיר – מחקר, פרסום מאמרים, הצגת עבודות בכנסים בינלאומיים – וכן ליקויים בתפקודו כמרצה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה את תביעתו לביטול הפיטורים ולפיצויים, מאחר שלא השתכנע כי הוא פוטר משיקולים זרים.
המרצה הגיש ערעור בבית הדין הארצי לעבודה, בו טען בין היתר כי הסיבה היחידה לפיטוריו היא הכעס של ראש המחלקה על כך שסירב להפסיק ללמד קורס מסוים, בזמן שראש המחלקה רצתה לשבץ לקורס זה מרצה אחרת.
כמו כן, לדבריו, במועד בו פוטר עבד במקביל על שלושה מאמרים, שהיו עתידים להתפרסם בכתבי עת מהשורה הראשונה.
בנוסף, המערער טען כי לא נערך לו שימוע כדין. בפגישה לא הובהר לו שמדובר בשימוע לפני פיטורים, לא הסבירו לו את סיבת הפיטורים, ובזמן אמת אף לא הובא לידיעתו פרוטוקול של הפגישה.
האוניברסיטה טענה, בין היתר, כי במשך שנים המערער לא פרסם מספיק מאמרים. כמו כן, הוא התעקש ללמד ולבחון את הסטודנטים שלו על חומרים שונים מאלה של הקבוצות המקבילות, ולא היה מוכן לשנות את שיטת עבודתו.
לעניין השימוע, האוניברסיטה טענה כי הפגישה מהווה שימוע, מה גם שהמערער הבין היטב את הטענות נגדו. בנוסף, לשיטתה בכלל לא היה צורך בשימוע פורמלי, כיוון שמדובר במינוי שמתחדש משנה לשנה, שבו “ברירת המחדל” היא הפסקת המינוי.
“פגמים מהותיים”
סגנית הנשיא השופט ורדה וירט-ליבנה, והשופטות לאה גליקסמן ויעל אנגלברג שהם קבעו שהמערער לא הוכיח שפוטר משיקולים זרים ובחוסר תום לב.
כמו בית הדין האזורי, גם כאן השופטות הסבירו כי בכל מה שקשור לעבודתו כחוקר ולתפקודו כמרצה, בית הדין לא צריך לשים את עצמו במקום שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים לכך.
עם זאת, השופטות סברו שבהליך הפיטורים נפל פגם, והוא אי עריכת שימוע כדין. לטעמן, האוניברסיטה הייתה צריכה להבהיר למערער מבעוד מועד שהיא שוקלת שלא לחדש את מינויו, ולתת לו הזדמנות להכין תשובות מנומקות לטענות שהועלו כלפיו.
העובדה שהמערער זומן מדי שנה לשיחה בעניין חידוש המינוי, דווקא מחזקת את גרסתו, שלפיה לא הבין שהפגישה האחרונה שונה מהפגישות הקודמות.
השופטות אף הצביעו על “פגמים מהותיים” בשימוע. בין היתר, למשל, לא נערך פרוטוקול בזמן אמת, והמשנה לנשיא לעניינים אקדמיים לא נכחה במהלך כל השימוע, בטרם קיבלה החלטה בעניינו של המערער.
“הפגמים בהליך השימוע לא רק פגעו בזכותו של המערער להליך שימוע ראוי, אלא גם העצימו את עגמת הנפש ותחושת הפגיעה בכבוד שנגרמו למערער כתוצאה מפיטוריו”, ציינו השופטות.
לפיכך, בסיכומו של דבר, בית הדין הארצי קיבל את הערעור חלקית וקבע כי האוניברסיטה תשלם למערער פיצוי בסך 40,000 שקל עבור הפגמים שבהליך הפיטורים, וכן שכ”ט עו”ד בסך 5,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורכת דין איריס אלמוג עוסקת בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
www.psakdin.co.il
