ביהמ”ש המחוזי בת”א, דחה בקשה להכיר בנושא אופן קביעת שווי רכב צמוד לעובד, לפי אופי השימוש ברכב, כמצדיק תביעה ייצוגית בשם כל העובדים המקבלים רכב צמוד מהמעסיק שלהם. טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.
ביהמ”ש המחוזי בתל אביב דחה בקשה להכיר בנושא אופן קביעת שווי רכב צמוד לעובד, לפי אופי השימוש ברכב, כמצדיק תביעה ייצוגית בשם כל העובדים המקבלים רכב צמוד מהמעסיק שלהם. כך נקבע בעניין פארג’יאן (ת”צ 3363-02-11 פארג’יאן נגד מדינת ישראל, ניתן ביום 23.11.2015).
בית המשפט קבע כי אין למבקש עילה לתביעה ייצוגית, ואף אם הייתה לו עילה, הליך התובענה הייצוגית אינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. משום, שלכל עובד שיש לו רכב צמוד, יש היקף נסיעות פרטיות שונה, ולכן, יש שוני בהיקף השימוש הפרטי על ידי עובד אחד לעומת עובד אחר, וכך גם לגבי היקף השימוש העסקי של כל עובד. בנוסף, לכל עובד, יש שיעור מס שונה, וזכויות שונות לניכויי וזיכויי מס. כך שאין כל אחידות ולו מינימלית בין חברי הקבוצה של עובדים המקבלים רכב צמוד.
אנו בהחלט מסכימים כי הליך התובענה הייצוגית אינו ההליך המתאים לקביעת שיטת המיסוי על רכב צמוד לעובדים, מהטעמים והנימוקים שנתן ביהמ”ש כאמור לעיל.
אולם, איננו מסכימים עם הקביעה כי אין עילה לקבוע שווי טובת ההנאה ברכב המעסיק, לעובד ברכב, לפי השימוש הפרטי ברכב בפועל – לפי יומן רכב, ולא לפי סכומים גלובליים שנקבעו לצורך כך בתקנות, זאת ככל שהעובד יכול להוכיח מה מידת השימוש הפרטי בפועל שהוא נוסע ברכב.
בעניין שנדון בביהמ”ש, דובר בטכנאי מעליות המועסק כשכיר ובמסגרת עבודתו הוא נדרש להעניק שירות למעליות בבניינים שונים באזור המרכז, באופן שוטף ובמקרים של תקלות. בין המבקש לבין מעסיקו הוסכם כי יועמד לרשותו רכב שיכלול ציוד וכלי עבודה הדרושים למבקש בעבודתו ובאמצעותו יגיע המבקש לכל אותם אתרים שבאחריותו, בהם נדרש שירות מעליות. בנוסף, הוסכם בין מעסיקתו של המבקש לבין המבקש, כי הוא יהיה רשאי להשתמש ברכב המעביד גם מחוץ לשעות העבודה. כחלק מנהלי העבודה מחויב המבקש להגיש למעסיקתו דיווח חודשי על סה”כ הנסיעה שנסע באותו חודש ברכב המעביד, ובכלל זה פירוט נסיעותיו הפרטיות.
על פי דיווחי המבקש, מסתכם השימוש הפרטי ברכב המעביד בכ – 200 עד 300 ק”מ בלבד בחודש.
מאז הועמד לרשות המבקש רכב המעביד, זקפה לו מעסיקתו הכנסה משווי שימוש ברכב, בהתאם לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב) התשמ”ז-1987 (להלן: “תקנות שווי השימוש”) והמבקש נשא בתשלום המס בגין הכנסה זו. על ההכנסה האמורה חויב המבקש במס בשיעור 30% ובתשלום ביטוח לאומי בשיעור של כ – 5%.
המבקש הצביע על כך, שייחוס ההכנסה משווי שימוש ברכב המעביד, על פי הוראות תקנות שווי השימוש, מתעלם מן השימוש שנעשה ברכב לטובת המעביד, ומשום כך ההכנסה שיוחסה למבקש משווי השימוש ברכב המעביד גבוהה בהרבה מטובת ההנאה שהפיק המבקש מהרכב.
נזכיר, כי בהתאם לסמכותו מכוח הוראות סעיף 2(2)(ב) לפקודה, התקין שר האוצר את תקנות שווי השימוש ברכב. בתקנה 2(א) לתקנות שווי השימוש נקבע שיעור שווי השימוש, כנגזרת ממחיר הרכב. באופן, שככל שהמחיר המשוקלל של הרכב עולה, השיעור של השווי יורד.
ביהמ”ש קיבל את גישת רשות המיסים, לפיה שיעור ההטבה/ההכנסה שיש לזקוף לחובת המבקש המחזיק ברכב מעביד, נגזר מהחיסכון שיש לעובד, מכך שאינו צריך לרכוש רכב, לבטח אותו, או לשלם את אגרות הרישוי. ככל שמדובר בהוצאות הקבועות של הרכב, גובה החיסכון שנצמח לעובד מתשלום ההוצאות הקבועות על ידי המעביד אינו משתנה עקב שימוש המעביד. מה שאין כאן ביחס להוצאות המשתנות. כאן, מושפע היקף ההוצאות מהנסיעות הפרטיות של העובד ושימוש המעביד ובשונה מההוצאות הקבועות ככל ששימוש המעביד עולה – שיעור ההוצאות המשתנות עולה אף הוא – מבלי שלעובד נצמחת מכך כל טובת הנאה.
למרות השוני, לפחות לגבי ההוצאות המשתנות, קיבל ביהמ”ש את טענת רשות המיסים, לפיה, אין מדובר בשיטה מדויקת אלא בשיטת הערכה בקירוב שביסודה עומד שיקול היעילות.
אלא, שלדעתנו, קיימים נימוקים רבים, המצדיקים את קבלת הדרישה לקבוע את שווי הרכב הצמוד לעובד לפי חישוב ספציפי, ולא על בסיס גלובלי כפי שטענה רשות המיסים, בין היתר, מהסיבות, כדלקמן:
מהנתונים עולה כי העובד נסע רק 200-300 ק”מ פרטיים ברכב. מכאן, שנראה סביר יותר להניח, כי אילו המעסיק לא היה מעמיד רכב צמוד לטובת ביצוע עבודתו, העובד כלל לא היה קונה רכב פרטי לשימוש מלכתחילה. מכמות הק”מ הפרטי הנמוכה גם ניתן ללמוד כי באופן מובהק טובת ההנאה הפרטית שהפיק העובד מהרכב הצמוד הייתה זניחה לחלוטין.
עוד סביר להניח כי עובד זה היה מסכים לוותר לחלוטין על הרכב הצמוד מהמעסיק, ולקבל במקום זאת החזר הוצאות נסיעות לעבודה וחזרה. אלא, שהמעסיק הוא זה שדרש את הסידור של קבלת הרכב הצמוד לעובד.
ההסדר של הצמדת רכב פרטי לעובד, כאשר ברכב צמוד יש ציוד וחלפים, לפעמים רק שני מושבים, והוא נוסע מספר רב של עשרות אלפי ק”מ בשנה לצורכי המעסיק, בהחלט אינו יכול לבסס את אותו שווי טובת הנאה פרטית, אשר יכלה להיות לאותו עובד, אילו היה רוכש רכב פרטי על חשבונו ובעצמו לשימוש הפרטי בלבד.
בנסיבות העניין, היה עוד סביר להניח כי עובד כזה, ככל שהיה אכן רוצה לרכוש לעצמו רכב לשימושו, היה קונה רכב משומש, זול בהרבה מזה שקיבל ממעסיקו. כך שהוצאות הרכב, בהם היה עליו לשאת, לרבות עלות הרכב, הביטוחים וכדומה, היו נמוכים בהרבה מזה שהיה עליו לשלם מס, רק בגלל שהמעסיק בחר את הרכב שיהיה צמוד אליו.
במקרים רבים מעסיק מצמיד לרשות העובד, כלי רכב ששוויים רב, כגון טנדרים, הנדרשים לצורך ביצוע העבודה באתרי העבודה של המעסיק. לא נראה לנו שבאמת יש לעובד טובת הנאה גדולה יותר רק משום שמדובר בטנדר גדול לעומת רכב משפחתי ששוויו נמוך יותר משמעותית ולכן גם שווי השימוש הפרטי בו לפי התקנות נמוך משמעותית.
ומה לגבי עובדים שהמעסיק מגביל אותם בשימוש ברכב, בין אם על ידי קביעת טווח ק”מ, טווח נסיעות או הגבלת הוצאות הדלק. הרי תקנות שווי שימוש כלל אינן מתייחסות לנסיבות כאלו.
עוד אין מענה לעובד, אשר לבן זוגו יש רכב פרטי משלו, אשר בו נעשות רבות מנסיעות המשפחה לרבות הסעת הילדים וכדומה. הניתן להשוות את שווי השימוש הפרטי ברכב המעסיק, כאשר אין במשפחת העובד אף רכב אחר, לעומת מצב שבו יש במשפחה עוד כלי רכב פרטי ומשפחתי נוסף ?
עוד טענה רלבנטית ביותר לעניין, היא כי העובדה שהרכב הצמוד לעובד, משמש הן את המעסיק והן את העובד, משקפת שותפות הדדית בהוצאות הרכב. ממש כמו שני שותפים שהיו רוכשים רכב במשותף ונושאים יחד בהוצאותיו. ברור כי טובת ההנאה שהייתה נצמחת לכל אחד מהם, הייתה רק חלקית לעומת אדם המחזיק ברכב בשלמותו.
סופו של דבר, האם יש הצדקה לקביעת עיקרון של פשטות, יעילות וודאות בקביעת שווי רכב גלובלי ללא קשר לשימוש הפרטי בפועל ברכב המעסיק, לעומת קביעת מס אמת? הניתן להשוות רכב צמוד לעובד הי-טק שאינו נוסע אף נסיעה עסקית ברכב, לעובד המשתמש ברכב רבות לצורכי העבודה?
דעתנו זו אינה עומדת באוויר, רק לפני שנה קבע ביהמ”ש העליון בעניין שלמי ( ע”א 3178/12 יגאל שלמי נ’ מנהל מיסוי מקרקעין נתניה , ניתן ביום 17.11.14), כי החזקה שבסעיף 49(ב) לחוק מס שבח מקרקעין, לפיה רואים בני זוג המוכרים זכות במקרקעין, כאדם אחד לצורך מס שבח, היא חזקה הניתנת לסתירה. ככל שנקבע כך לגבי הוראה מפורשת בחוק, נראה לנו שבוודאי אפשר לאמץ עמדה כזו, לגבי תקנות שווי שימוש ברכב. לפיה, תקנות אלו מהוות “חזקה הניתנת לסתירה”, ככל שניתן להוכיח באמת ובתמים את מידת השימוש הפרטי ברכב.
כך דומה, שבמחלוקת בין עמדת רשות המיסים בעניין זה, לבין המעסיקים והעובדים המקבלים רכב צמוד, טרם נאמרה המילה האחרונה. כפי שאנו כבר יודעים במשרדנו, עקב ייצוג מעסיקים רבים במחלוקת דנן.
מאת: רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון – מיסים ועסקים בע”מ
