ביה”ד האזורי לעבודה קיבל את תביעתו של יוסף אבו עאמר, וקבע כי בנסיבות עבודתו ואף שנקבע שהוא “עובד לשעה” הרי אין לראותו “כעובד לשעה” לצורך רישומו במוסד לביטוח לאומי, אלא כעובד שכיר שזכאי לתשלום דמי פגיעה.
רקע חוקי
עובד לשעה – לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי ולפי התקנות, הוא מבוטח שהקשר בינו לבין מעסיקו הוא לתקופה שאינה עולה על שבעה ימים רצופים.
חובת הרישום ותשלום דמי הביטוח הם כדלקמן:
1. “עובד לשעה” בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק, משלם את דמי הביטוח
בעד עצמו.
2. “עובד לשעה” בעבודה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק: אם כלל מספר שעות העבודה
אצל אותו מעסיק אינו עולה על 4 שעות לשבוע, משלם את דמי הביטוח בעד עצמו.
אם מספר שעות העבודה אצל אותו מעסיק עולה על 4 שעות, המעסיק חייב בניכוי ובתשלום
דמי הביטוח בעדו.
מכוח תקנות הרישום חלה על “עובד לשעה” חובת רישום מיד עם תחילת עבודתו, ואם נפגע בעבודה וביום התאונה לא היה רשום כחוק במל”ל תידחה תביעתו לדמי פגיעה על הסף.
רקע עובדתי
1. המבוטח נפגע ביום 18.8.2013 ביום הראשון לעבודתו, במהלך ביצוע עבודות הריסה ושיפוצים
בבית אבות בכפר סבא מטעם הקבלן במקום.
2. בגין המבוטח לא שולמו דמי ביטוח, ולכן המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה המשפטית,
מה היה מעמדו בעת התאונה.
3. המבוטח טען שיש לראות בו “עובד” של הקבלן, ואילו הקבלן טען כי המבוטח הוא
“עובד לשעה” או “עובד עצמאי” ולכן חובת הרישום והתשלום חלה על המבוטח.
4. לאור העדויות שנשמעו בביה”ד עלתה התמונה שהמבוטח נשכר לעבוד עבור אדם בשם
אברהם צדוק (להלן: הקבלן) למספר ימים שלא יעלה על שבוע, וגם טרם התאונה
המבוטח עבד אצל הקבלן לימים בודדים מעת לעת.
דיון והחלטה
ביה”ד מציין כי אין לראות במבוטח כעצמאי כפי שנטען לחילופין ע”י הקבלן.
המאפיין המרכזי של עצמאי הוא קיומו של עסק הכולל סיכוי לרווח וסיכון להפסד, ויסוד זה לא הוכח. העובדה כי המבוטח עסק בעבודות כלליות אינה תומכת במסקנה כי היה עצמאי בעל עסק.
“מהתיאור עולה כי אכן התובע היה מעין “שכיר יום”, היינו שאינו עובד באופן קבוע אצל מעסיק מסויים, אלא שהוא מוצא את פרנסתו מהעמדתו לשירותים של מעסיקים משתנים ובפועל השתכרותו תלויה בשאלה אם מצא עבודה ולכמה זמן, כך שאין בעבודתו יסוד של יציבות. מבחינה זו, אכן יש לראות בתובע כ”עובד לשעה”.
זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו עולה כי התובע נשכר לביצוע עבודת הריסה / שבירת קירות / פינוי אשפה ולא היה מדובר בעבודה האורכת יותר משבוע, לכל היותר.
נוכח האמור, התובע עונה על הגדרת “עובד לשעה” שהיא – “עובד שהקשר בינו לבין מעבידו הוא לזמן פחות משבעה ימים”.
מכאן יש לפנות לבחינת שאלת רישומו של התובע כ”עובד לשעה””.
המבוטח נפגע בעת שביצע עבודות ניקיון ופינוי פסולת בניין, ולכן ביה”ד מגיע למסקנה כי עבודתו של המבוטח נעשתה לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק.
כמו כן, לאור העדויות, המבוטח היה אמור לעבוד אצל הקבלן לפחות יום אחד שהוא ארוך מארבע שעות.
לאור האמור ביה”ד הגיע למסקנה כי המבוטח עונה על הגדרת “עובד לשעה”, אך מבחינת הדיווח והרישום, כיוון שהיקף שעות העבודה עלה על 4 שעות, לא היה חייב לרשום עצמו במל”ל.
חבות הרישום והדיווח היתה על המעסיק, ובשל כך לא היה מקום לדחות את התביעה לדמי הפגיעה, והתביעה נתקבלה.
נציין כי המל”ל רשאי על פי חוק לדרוש שיפוי מהמעביד שלא דיווח ושילם דמי ביטוח בגין עובדו כחוק.
נכתב ע”י רו”ח אורנה צח (גלרט), מר חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה.
ממיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי
עם רו”ח אורנה צח (גלרט), העומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.
