בנוסף, נקבע בבית הדין האזורי לעבודה שהמאבטח התפטר מהעבודה בשל הרעת התנאים, ולכן יהיה זכאי לפיצויי פיטורים.
במשך שלוש שנים עבד מיכאל מנקביץ כמאבטח בחברת הבניה “קווי יסוד חברה לבניה ופיתוח”. תוך כדי עבודתו בחברה הגיש המאבטח תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בטענה שהחברה לא שילמה לו שעות נוספות, הפרשות לפנסיה ולפיצויים, דמי חופשה ודמי הבראה.
ללא שום קשר, בנובמבר 2013 הגיש המאבטח מכתב לחברה המתריע על כך שהיא פוגעת בפרנסתו כיוון שהפחיתה את שעות העבודה שלו. כחודש לאחר מכן, משראה שהדברים לא משתנים, הוא החליט להתפטר.
כך הצטרך בית הדין גם לפסוק בשאלה אם הוא זכאי, במצב כזה, לפיצויי פיטורים.
לטענת המאבטח אמנם הוא זה התפטר, אך מגיעות לו זכויות ככל עובד שפוטר, משום שמעסיקתו הפרה את זכויותיו כעובד, לא שילמה לו שעות נוספות, דמי חופשה, הבראה והפרשות פנסיוניות, ובנוסף לכל אלה גם שינתה את שעות העבודה שלו.
לעומתו, טענה החברה שהשינוי היה לטובת המאבטח, כדי שיהיו לו שני בקרים פנויים לסידורים, ולמרות זאת הוא בחר להתפטר. החברה לא הכחישה שלא שילמה שעות נוספות לתובע, אך טענה כי המאבטח מעולם לא דרש עבורן תשלום.
שעות נוספות = תשלום חובה
נשיאת בית הדין, השופטת דיתה פרוז’ינין, קיבלה את התביעה.
השופטת פתחה והסבירה כי כדי להוכיח התפטרות בדין מפוטר בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: הראשון הוא הוכחה שהייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שאירעו נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. השני, שההתפטרות הייתה בשל ההרעה או הנסיבות האמורות, ולא מטעם אחר. השלישי, שניתנה למעסיק התראה סבירה על כוונת העובד להתפטר, והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות. עם זאת, במצב שבו ברור כי המעסיק לא יכול או לא מתכוון לתקן את דרכיו, לא תישלל מהעובד הזכות לפיצויי פיטורים.
בנסיבות המקרה הנוכחי, קבעה השופטת, התובע הצליח להוכיח שהוא התפטר “בדין מפוטר”, הן בשל צמצום שעות העבודה – שמהווה הרעה מוחשת בתנאי העבודה והן בשל הנסיבות האחרות – שהרי לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך לעבוד כשלא משלמים לו את זכויות הבסיס.
כמו כן, התובע הוציא למעסיקה שני מכתבים ואף הגיש נגדה תביעה עוד לפני סיום יחסי העבודה שמספקים את ההתרעה הנדרשת לפי החוק. הנתבעת היא שבחרה להתעלם מהתרעות אלה, ובשל כך קבעה השופטת כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים של כ-13 אלף שקל.
השופטת פרוז’ינין התקוממה למשמע ה”תירוץ” של הנתבעת כי לא שילמה שעות נוספות לעובד כי הוא לא דרש אותן. היא הדגישה כי תשלום שעות נוספות היא זכות טבועה בחוק, שהעובד אינו צריך “לדרוש” ואף אינו יכול לוותר עליה. בשל כך פסקה השופטת לתובע גמול שעות נוספות בסך 77,564 שקל.
יוצא שלבסוף קיבלה השופטת את כל טענות התובע לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות פנסיוניות וגמול שעות נוספות, ופסקה שישולם לו עבורן סך כולל של 110,704 שקל.
כן נפסק שהנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 שקל.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד שאולי כהן.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
