לאחר שסיימו את עבודתם במפעל “תבניות כל”, תבעו העובדים מהחברה להחזיר להם את השכר שניכתה עבור הזמן בו שהו בהפסקות. בית הדין קיבל את תביעתם חלקית, והורה לחברה לשלם לכל עובד עבור הזמן בו שהה בהפסקות התרעננות קצרות.
שלושת העובדים, שסיימו את עבודתם בחברת ייצוג התבניות, פנו בשנת 2013 לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בטענה שבמהלך שנות עבודתם הפחיתה החברה משכרם שלא כדין.
לטענתם, הם זכאים להחזרי שכר עבור הזמן בו שהו בהפסקות במסגרת יום העבודה, בהן “הפסקה מרוכזת” בת 40 דקות ועוד שתי הפסקות בנות 10 דקות, שלא דווחו בכרטיס הנוכחות.
בנוסף, הם טענו כי הגיעו למקום העבודה בשעה 6:45 בבוקר, ואילו החברה בחרה “לעגל” את זמן תחילת העבודה לשעה 7:00.
כל אחד מהעובדים תבע את החזרי השכר בהתאם לוותק שלו בתוספת דמי הבראה. סכומי התביעות נעו בין 60,000 שקל ל-100 אלף שקל. כמו כן תבעו העובדים תשלום עבור “תוספת דרגה” בסכומים שנעו בין 40,000 שקל ל-250 אלף שקל לעובד.
מנגד, טענה החברה שהפסקות התובעים אינן נחשבות ל“זמן עבודה”, שכן בזמן ההפסקות היו התובעים רשאים לעשות כל מה שרצו, לרבות יציאה מן המפעל, כך שבפועל, כלל לא עמדו לרשותה.
בנוסף, ציינה החברה כי מעולם לא דרשה מעובדיה להגיע אל המפעל לפני תחילתה הרשמית של המשמרת ב-7:00 בבוקר. החברה אף סיפרה כי התובעים נהגו להחתים את שעון הנוכחות לפני שבכלל התלבשו בבגדי עבודה, והיו נכנסים לעבוד רק לאחר שהתארגנו והכינו לעצמם קפה, בניגוד לתקנון העבודה, הדורש מהעובדים להגיע לבושים ומוכנים.
לסיכום, טענה החברה כי התובעים כלל אינם זכאים לתוספת דרגה או להחזרי שכר ושהם קיבלו את כל המגיע להם לפי חוק.
הפסקה קצרה = זמן עבודה
השופט צבי פרנקל דחה את בקשת התובעים לקבל שכר עבור ההפסקה המרוכזת שארכה 40 דקות, מהטעם שבמהלכה שהו התובעים בחדר האוכל ולא ליד מכונות המפעל, ולמעשה לא עמדו לרשות העבודה.
“זמן שהותו של עובד בשטח המפעל אינו בהכרח הזמן בו הוא עומד לרשות העבודה”, כתב השופט פרנקל והוסיף כי התובעים גם לא זכאים לשכר על הזמן בו לא עסקו “בעבודה” והגיעו על דעת עצמם לפני שעות המשמרת המוגדרות.
ואולם, השופט קבע כי התובעים כן זכאים לשכר עבור הזמן בו שהו בהפסקות התרעננות קצרות. השופט התרשם כי התובעים ניצלו הפסקות אלה כדי לשתות קפה, וכלל לא היו רשאים לצאת מתחומי המפעל. חוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר הפסקות קצרות ומוסכמות שנועדו “להחלפת כוח ואוויר” כחלק מזמן העבודה שעבורו העובדים זכאים לתשלום.
לפיכך, הורה השופט פרנקל לחברה לשלם לכל אחד מהתובעים את הסכום המגיע לו בהתאם לוותק. סכומי הפיצוי נעו בין 18,000 שקל ל-26 אלף שקל, עבור שעות נוספות, דמי הבראה, ימי בחירה ותוספת ותק. לא נפסקו הוצאות.
הפסקת עבודה לעיתים תחושב כשעת עבודה, כאשר מאפייני ‘ההפסקה’ ייבחנו לפי מבחן העמידה לרשות העבודה, ולפי הנסיבות הקשורות אליה, כגון שימוש נחוץ בכלים ע”י עובד המצוי בזמן ההפסקה.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד סברינה ג’הראד העוסקת בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
