בשיחות המוקלטות נשמע המנהל של העובדת אומר כי ההיריון הפך את המצב ל”בעייתי”. בית הדין לעבודה קיבל את התביעה נגד המעסיקה וחייב אותה לשלם לעובדת 38 אלף שקל על אפלייה והיעדר שימוע.
התובעת התקבלה בספטמבר 2011 למשרת מזכירה במרכז הכשרה לעיבוד שבבים של עמותת “בית אל זכרון יעקב”. העמותה היא חלק מקבוצה שהקימו נוצרים ציונים ואוהבי ישראל במטרה לעזור לפיתוח התעשייה המקומית ולספק מקומות עבודה לישראלים, במיוחד בפריפריה.
כעבור כשלושה חודשים, הודיעה התובעת למנהל שלה שנכנסה להיריון. חמישה ימים לאחר מכן, היא קיבלה מכתב פיטורים.
שתי שיחות שהתובעת ניהלה עם המנהל לאחר פיטוריה הוקלטו ותומללו, ומהן עלתה התמונה כי ההיריון מאד הציק לו. במהלך השיחות נשמע המנהל אומר דברים כמו “המשמעות של הריון בעצם שינתה את הדברים” ו”הסטטוס הזה הוא הפך להיות בעייתי”.
באפריל 2012 הגישה התובעת את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. היא ביקשה פיצוי של 80 אלף שקל על האפליה ו-15 אלף שקל על היעדר שימוע. התובעת טענה שהפיטורים נפלו עליה בהפתעה, מבלי שאי-פעם הייתה תלונה כלשהי בנוגע לתפקודה והיא אף לא הוזהרה שחרב פיטורים עומדת מעל ראשה.
הנתבעת התכחשה לטענות התובעת וטענה כי לא היה שום קשר בין ההיריון לפיטורים: התובעת פוטרה בסוף תקופת ניסיון בשל תפקוד מאכזב. בין היתר הוסיפה הנתבעת כי המשרה הייתה זמנית ממילא, וכי התובעת סירבה לתפקיד חלופי, כך שלא פעלה לצמצום נזקיה. באשר לשימוע, נטען כי המנהל ערך עמה שתי שיחות שימוע כדין.
זיקה מובהקת
השופט ד”ר טל גולן התרשם כי בשיחות, שכאמור התקיימו לאחר הפיטורים היה מרוצה מעבודת התובעת, אמר לה שהיא “אלופה” במחשבים וטיפלה במספר נושאים בצורה “מהירה” ו”מאד יפה”. אמנם הוא לא היה שבע רצון באופן מוחלט אך לא ברמה משמעותית.
יוצא כי הנתבעת לא הוכיחה בשום צורה כי הסיבה לפיטורי התובעת הייתה אי-שביעות רצון מעבודתה, מה גם שלאורך תקופת העבודה לא נמתחה עליה ביקורת בקשר לכך.
לעומת זאת, הוכח כי להיריון היה-גם-היה קשר לפיטורים: סמיכות הזמנים בין המועד בו הודיעה על ההיריון למועד פיטוריה ואמירותיו השנויות במחלוקת של המנהל, שלא ידע להסביר אותן בעדותו המבולבלת ,”יוצרים זיקה מאוד מובהקת בין ההריון ובין מעשה הפיטורים”.
אם כן, קבע השופט כי הוכח שהנתבעת הפרה את האיסור המוחלט על אפליית נשים בהיריון.
כמו כן, השופט לא מצא שנערך לתובעת שימוע כדין. המנהל אמנם שוחח עמה פעמיים לפני הפיטורים, אבל התובעת לא ידעה שמדובר בשימוע או שהיא עלולה לאבד את עבודתה, וגם לא ניתנה לה שהות להתכונן לשיחות או להגיב לאי-אילו טענות נגדה.
העובדה שהתובעת עבדה תקופה קצרה, שהייתה בגדר תקופת ניסיון, הבהיר השופט, אינה פוטרת מעסיק מחובת עריכת שימוע כדין.
בנוסף, סירוב התובעת לתפקיד חלופי (שכלל לא הוכח שהוצע לה) היה לגיטימי שהרי לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד עבור מי שהפלה אותה.
באשר לסכום הפיצוי שמגיע לתובעת נפסק כי מאחר שהתביעה הוגשה לפני שנכנס לתוקפו התיקון לחוק שהגדיל את הפיצוי ל-120 אלף שקל, 50 אלף שקל זה המקסימום שניתן לפסוק לתובעת ללא הוכחות נזק.
בנסיבות, קבע השופט, מגיעים לתובעת 35 אלף שקל על הפרת חוק שוויון הזדמנויות, בתוספת 3,000 שקל על אי-עריכת שימוע. בנוסף, חויבה הנתבעת בהוצאות ושכ”ט עו”ד של 7,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד רענן חמו.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
