העובדת נכנסה לשמירת הריון ומנוחה בבית. למרבה הצער, לאחר שהרופאים נאלצו להפסיק את ההריון, המעסיק סירב לקבל אותה חזרה לעבודה. ביה”ד קיבל את תביעתה וקבע כי “מדובר באפליה בוטה, ברורה וגלויה”.
בנובמבר 2012 החלה האישה לעבוד כמזכירה בחברה העוסקת במתן שרותי תכנון וייעוץ הנדסי. בפברואר 2014, בהיותה בחודש השלישי להריונה, היא אושפזה בבית חולים הצרפתי שבנצרת בעקבות חשש להפלה.
לאחר שטופלה ושוחררה מבית החולים המליץ לה הרופא על לנוח בבית, והיא פנתה לביטוח לאומי במטרה לקבל גמלת שמירת היריון.
למרבה הצער, כחודשיים לאחר מכן בעודה נחה בביתה, היא שוב אושפזה בעקבות סיבוך נוסף, שהפעם הסתיים בהפסקת ההריון. באותה עת התחילה החברה להעסיק עובדות חדשות במקום האישה.
עם סיום חופשת המחלה שאושרה לה, היא נפגשה עם בעל החברה במשרדו במטרה לשוב לעבודה. “אין לך מקום”, ענה בעל החברה, וסירב להתחייב להחזיר אותה לעבודה מתישהו, אם בכלל. העובדת, שהקליטה את השיחה, נאלצה לשוב לביתה.
בשום שלב לא פנתה החברה לממונה על עבודת נשים במשרד הכלכלה כדי לקבל אישור להפסקת עבודתה של העובדת.
לאחר שהעובדת שלחה מכתב באמצעות בא כוחה, התקשר אליה בעל החברה והציע לה לחזור לעבודה, אך הפעם היא סירבה והגישה תביעה בביה”ד האזורי לעבודה בנצרת לפיצוי של כ-157,000 שקל. התובעת טענה כי מעבר לפיטוריה בהיריון ללא היתר, היא גם פוטרה ללא שימוע ולמעשה ללא כל הסבר.
על ההצעה לחזור לעבודתה, התובעת סיפרה שכבר לא סמכה על בעל החברה, לאחר הזלזול שהרגישה מצדו. “הוא אמר לי במפורש מספר פעמים שאני לא רוצה לקבל אותך חזרה ואין לך מקום אצלי, מדוע הוא פתאום שינה את דעתו?” תהתה התובעת בעדותה בבית הדין.
הנתבעת הכחישה וטענה כי התובעת לא פוטרה בשל הריונהּ. לטענתה, התובעת לא הודיעה לה על ההריון, נעדרה מהעבודה באופן פתאומי והיא נאלצה לגייס עובדות חדשות כדי למזער נזקים.
לשיטתה, התובעת היא זו שהפסיקה את עבודתה, הטעתה את מעסיקה ובנתה טיעון שכל מטרתו לזכות בכסף שלא מגיע לה.
רק בגלל ההריון
השופט ד”ר טל גולן קבע כי הנתבעת הפרה שורה של חוקי עבודה. לאחר שבחן את השתלשלות האירועים, כולל מסמכיה הרפואיים של התובעת ותמלול השיחה המוקלטת, הגיע השופט למסקנה שכפי שטענה התובעת, קצת אחרי שהחלה בשמירת היריון, הנתבעת הזדרזה למצוא לה מחליפות.
עד כאן המהלך לגיטימי, אלא שבפועל בעל החברה פיטר את התובעת, שכן הוא התכוון להמשיך להעסיק את העובדות וסירב להחזיר את התובעת לעבודה. מתמליל השיחה המוקלטת ברור שבעל החברה כעס על כך שהתובעת נכנסה להיריון בלי לתאם איתו וכדבריו “הפתיעה” אותו.
השופט הוסיף כי בשום שלב של ההליך, הנתבעת לא טענה שהתובעת הייתה עובדת בעייתית או ביצעה את עבודתה בצורה לא תקינה. המשמעות היא שהתובעת פוטרה רק בגלל ההריון ו”מדובר באפליה בוטה, ברורה וגלויה”.
בהקשר זה השופט דחה את הטענה שתובעת היא שנטשה את עבודתה. למעשה, ההצעה המאוחרת הגיעה רק לאחר שאיימה לנקוט הליכים משפטיים. במצב כזה, ציין השופט, עובד אינו חייב לקבל את הצעת המעסיק לחזור לעבודה.
בסיכומו של דבר התביעה התקבלה. השופט חייב את הנתבעת לפצות את התובעת בכ-51,000 שקל, בין היתר בגין עוגמת נפש, פיצויי פיטורין, אי עריכת שימוע, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה. בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות משפט בסך 2,000 שקל ושכ”ט עו”ד בסך 6,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת עו”ד מרדכי לוין, העוסק בדיני עבודה
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
