עובדת אולפנה בת 58 הייתה אחת מרבות שפוטרו לאחר שנסגרה. ואולם, פיטוריה התגלו כ”מיוחדים” לאחר שהתברר כי התובעת הופלתה מחמת גילה.
“אולפנת הגליל” – פנימייה דתית לבנות שפעלה במגדל העמק – נסגרה בשנת 2011 עקב ירידה בשיעור הנרשמות. מספר חודשים טרם הסגירה הודיעה עמותת “קרית חינוך מגדל אור” שניהלה את האולפנה, לעובדות, על סכנת הסגירה. בסוף השנה האולפנה נסגרה כאמור ובמקומה נפתחה פנימייה קטנה יותר, שרק בודדות מהעובדות נקלטו לעבוד בה.
אחת מהעובדות שפוטרו היתה אם בית ומדריכה לבנות שעבדה באולפנה במשך כ-18.5 שנים. העובדת, שהייתה בת 58 בעת שפוטרה, הגישה לביה”ש האזורי לעבודה בנצרת תביעה נגד העמותה.
לטענתה, היא פוטרה שלא כדין ובחוסר תום לב מחמת גילה המתקדם, ללא סיבה עניינית ואף שהנתבעת הייתה מרוצה מתפקודה. היא הוסיפה, כי פוטרה לאלתר בספטמבר 2011, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת, אף שחובה להודיע לעובדי הוראה על הפסקת עבודתם עד סוף חודש מאי כדי שיוכלו למצוא עבודה לשנת הלימודים הבאה.
התובעת טענה, כי היא זכאית לפיצוי בסך כולל של 721,568 בשל הפלייתה מחמת גיל ולפיצויים בגין אובדן השתכרות, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים והלנה והפרשי שכר.
עם קבלת התביעה, הנתבעת שלחה לתובעת מכתב בו נכתב בין היתר כי “נדהמנו לגלות שתביעתך הינה באמצעות ערכאות המשפט הישראלי בזמן שברור שהדבר אסור מבחינה הלכתית”. בהמשך, היא שלחה לתובעת המחאות בגין פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותה בחברת הביטוח, וציינה כי תפעל לשלם לה הפרשי שכר שלא שולמו לה.
בקשר לשאר מרכיבי התביעה, הנתבעת טענה להגנתה כי התובעת פוטרה בתום לב בשל סגירת האולפנה, כיתר העובדות, ולאחר שנערך להן שימוע קולקטיבי.
הנתבעת הוסיפה, כי התובעת לא הייתה עובדת הוראה, ולכן היא זכאית להודעה מוקדמת “רגילה” בלבד. לדבריה, במשך למעלה מחודש התובעת התחמקה מלקבל את מכתב הפיטורים שהוצא לה בתחילת חודש אוגוסט, אף שמזכירת המנכ”ל הודיעה לה כי המכתב מחכה לה.
עוד טענה הנתבעת, כי התובעת לא זכאית לפיצויי פיטורים מעבר לסכום שנצבר עבורה בחברת הביטוח, וכי היא לא שיתפה פעולה עם מאמצי הנתבעת לשחרר את הכספים, ולכן היא לא זכאית לפיצויי הלנתם.
לא היתה חייבת לפטר
נשיאת ביה”ד האזורי לעבודה, השופטת ורד שפר, דחתה את טענת הנתבעת כי ערכה “שימוע קולקטיבי”, וקבעה כי מעבר לכך שלא הוכח שהתובעת נכחה באותו מפגש, גם לא הוכח כי נכללו בו המאפיינים הדרושים לצורך שימוע, בהן האפשרות לסתור את טענות המעסיק ולשכנעו להימנע מפיטורים.
“הטענה כי פיטורי התובעת היו ‘כורח המציאות’ אינה עולה בקנה אחד עם המציאות…”, כתבה הנשיאה בפסק הדין. בנסיבות שבהן פתחה העמותה פנימייה במקום האולפנה, היה מרחב למשא ומתן בנוגע לפיטורי התובעת, אלא שהנתבעת החליטה להעסיק במקומה עובדת צעירה יותר.
במקרה זה קבעה הנשיאה, הנתבעת הפרה את חובתה לערוך לתובעת שימוע טרם פיטוריה והוכח שסיבת פיטוריה היא אפליה אסורה בשל גילה.
לבסוף, קיבלה הנשיאה את התביעה בחלקה, וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 134,920 שקלים בגין פיטוריה שלא כדין, הפרשי תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיטורים.
בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובעת בסך 4,000 שקל ובשכ”ט עו”ד בסך 8,000 שקל.
* המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד אלעד לרון.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
