התופעה של הקמת חברה לצורך מתן שירותי ניהול לחברה אחרת, הפכה להיות נפוצה יותר ויותר בהתקשרויות עסקיות. אלא, שהתקשרות כזו, לתשלום דמי ניהול יכולה להיחשב כתכנון מס מותר, או כתכנון מס אסור.
בעניין קרן תל אביב (ע”מ 28320-05-12, קרן תל אביב נ’ פקיד שומה תל אביב 5, ניתן ביום 20.10.2014 ), קבע בית המשפט, כי כאשר הסכם ניהול נערך לאחר שהחלה העסקת המנהל באופן אישי, ובפועל התקיימו מבחני יחסי עובד מעביד בין המעסיק למנהל, ותוצאת ההסכם הייתה תשלום מס חברות בלבד בגין דמי הניהול, בלי שהמנהל משך משכורת מחברת הניהול, תוך הימלטות המעסיק שהיה מלכ”ר מתשלום מס שכר בגין תשלום דמי הניהול, אזי מדובר בהסכם ניהול שכל מטרתו הימנעות לא נאותה ממס.
בפסק דין חדש שפורסם בימים אלו, בעניין בייגל (עמ”ה 1065-09 עלי בייגל נ’ פקיד שומה פתח-תקווה ניתן ביום 13.4.2015), קבע בית המשפט, כי ניתן לסווג סכומים אשר נתקבלו על-ידי חברה אם, מחברת בת, כדמי ניהול, כאשר המהות העסקית של ההתקשרות היא מתן שירותי ניהול בפועל, בלי שאלו הגיעו למדרגה של קיום יחסי עובד מעביד.
חברת האם בבעלות בייגל, הייתה החברה שבה נעשתה הפעילות במשך שנים, עד שהוקמה חברה חדשה בשיתוף בעל מניות אחר, יחד הם הקימו חברה חדשה אליה הועברה הפעילות, תוך חתימת הסכם התקשרות וניהול, לפיו מנהל החברה הוותיקה ייתן שירותי ניהול לחברה החדשה.
פקיד השומה טען מספר טענות חלופיות לצורך ביסוס השומה אשר במחלוקת, כדלהלן:
התקיימו יחסי עובד-מעביד בין החברה החדשה לבין בייגל. לפיכך, טוען פקיד השומה, יש לסווג את דמי הניהול המשולמים מהחברה החדשה לחברת האם, כהכנסת עבודה בידו של בייגל.
לחלופין, יש לראות את בייגל כקבלן עצמאי, ולחייב את דמי הניהול האמורים כהכנסת בייגל מעסק, ולחייבו במס הכנסה בהתאם לסעיף 2(1) לפקודה.
לחלופי חילופין, ההסכמים השונים והפעולות אשר נעשו על ידי בייגל ויתר המעורבים, אינם אלא מצג שווא, המהווה עסקה מלאכותית, חסרת טעם מסחרי, למעט הפחתת מס בלתי נאותה, תוך קיזוז הפסדי העבר של חברת האם. לפיכך, התעלם פקיד השומה מפעולה זו, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 86 לפקודה, וקבע, כי דמי הניהול יהוו הכנסה בידי בייגל לפי סעיף 2(1) או 2(2). לפקודה.
בית המשפט דחה את טענות פקיד השומה וקבע כי:
1. יש לבחון את קיום יחסי עובד-מעביד בין החברה החדשה לבין בייגל, לפי המבחנים אשר נקבעו בפסיקה (ראו למשל: ע”א 5378/90 התאגדות לתרבות גופנית, הפועל טבריה נ’ פקיד השומה, טבריה). קיומו של קשר אישי אינו מספיק כדי לקבוע כי התקיימו יחסי עובד מעביד. שירותי הניהול הוענקו על-ידי חברת האם אשר הינה חברה עצמאית, ותשלום דמי הניהול הועבר לה.
בייגל הצהיר כי במסגרת מתן שירותי הניהול הוא לא היה כבול לסדר זמני עבודה. לא התקיימו כל פיקוח או בקרה על בייגל. בהסכמי הניהול נאמר במפורש כי: “לא יהיה בכריתת הסכם זה או בביצועו כדי ליצור יחסי עובד-מעביד בין החברה לבין בייגל או כל אדם אחר”.
2. לגבי טענתו החילופית של פקיד השומה, כי יש לראות את בייגל כקבלן עצמאי ולחייב את דמי הניהול האמורים כהכנסת בייגל מעסק, קובע בית המשפט, כי כוונת הצדדים הייתה ליצור התקשרות אשר במסגרתה יעניק בייגל, שירותי ניהול כייעוץ עסקי בלבד.
3. לגבי טענת תשלום דמי הניהול כעסקה מלאכותית, קובע בית המשפט, כי בבחינת מכלול הפעולות אשר בוצעו על ידי בייגל וייתר הצדדים, יש לדחות את טענת פקיד השומה לפיה עסקינן בעסקה מלאכותית. מלבד הרצון ב”הפחתת מס”, יש “טעם מסחרי” להעברת דמי הניהול לחברת האם, מאחר, והחברה החדשה הוקמה ע”י בייגל יחד עם משקיע נוסף שגם יש לו אינטרס עסקי וכצד ג’ בעניין.
כמו-כן, מתן שירותי הניהול, באמצעות חברה, מהווה דרך מקובלת בעולם העסקי, ויש בכך טעם מספק להעברת דמי הניהול מהחברה החדשה לחברת האם, ולא לידי בייגל.
לסיכום, אנו מוצאים שוב, כי השאלה האם הסכם ניהול הינו מסווה בלבד ליצירת קשר יחסי עובד מעביד בין הצדדים, מה שמטיל על המשלם את חובת ניכוי המס, תשלום מס שכר (אצל מלכ”ר) ותשלום ביטוח לאומי, או שהסכם הניהול משקף אכן רק מתן שירותי ניהול הניתנים באופן עסקי לגיטימי בין צדדים, תוכרע על ידי מבחני קיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים ועל ידי בחינת מלוא הנסיבות הרלבנטיות להתקשרות בהסכם הניהול.
מאת: רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון – מיסים ועסקים בע”מ
