התביעה עסקה בעובדת yes שיצאה לחופשת לידה בת כחצי שנה לאחר לידת בתה הראשונה. עם סיום חופשת הלידה חזרה העובדת לעבודתה, אולם בתום חודש אחד בלבד, התברר כי נקלטה להריון נוסף ועליה לצאת לשמירת הריון.
בפסק הדין התקדימי שניתן לאחרונה, קבע בית הדין לעבודה כי יש להגן על זכויותיהן של עובדות שיצאו לחופשת לידה מלאה של כחצי שנה, שכן זוהי ברירת המחדל לפי החוק.
התביעה שהונחה לפתחו של ביה”ד האזורי לעבודה בבאר שבע הביאה אותו לדון לראשונה בזכויותיהן של עובדת שיצאו לחופשת לידה מלאה, העומדת כיום לפי החוק על 26 שבועות.
התביעה עסקה בעובדת yes שיצאה לחופשת לידה בת כחצי שנה לאחר לידת בתה הראשונה. עם סיום חופשת הלידה חזרה העובדת לעבודתה, אולם בתום חודש אחד בלבד, התברר כי נקלטה להריון נוסף ועליה לצאת לשמירת הריון.
ביטוח לאומי אישר את זכאותה לגמלת שמירת הריון, אולם בחישוב גובה הגמלה, התבסס המוסד על הכנסתה ברבע השנה האחרונה – בה הייתה בחופשת לידה. יוזכר, כי דמי לידה ניתנים רק עבור 14 השבועות הראשונים של חופשת הלידה. לכן, עבור חלק מהזמן לא קיבלה העובדת כל תשלום.
יצא, שלפי החישוב של ביטוח לאומי העובדת זכאית לגמלה 1,007 שקלים לחודש בלבד, שכן בחודשיים מתוך התקופה הקובעת היא לא קיבלה דמי לידה. זאת, בעוד שמשכורתה הרגילה עמדה על כ-8,000 שקל.
בתביעה שהגישה העובדת באמצעות עו”ד לימור עמית-פנקר נגד הביטוח הלאומי, היא טענה כי חוק עבודת נשים קובע כברירת מחדל שחופשת הלידה היא בת 26 שבועות, ואין זה הגיוני שהחישוב ייערך לפי הגמלה שקיבלה או לא קיבלה העובדת בתקופת החופשה, אליה יצאה שלא מרצונה.
עוד נטען, כי תקנות הביטוח הלאומי (אמהות) קובעות שבמקרים בהם מבוטחת לא משתכרת ברבע השנה הרלוונטית את מלוא השכר מסיבה שאינה תלויה בה, יש לחשב את הגמלה לפי השכר המשוער לו הייתה זכאית אילולא היתה בשמירת הריון.
עו”ד מיכל כהן טענה בשם ביטוח לאומי שהתובעת שהתה בחופשת לידה מוארכת מרצונה האישי ולא מתוך כורח או אילוץ, ולכן התקנה המדוברת לא חלה עליה.
המטרה: לעודד נשים
סגן הנשיאה, השופט אילן סופר ציין כי בעבר חוק עבודת נשים קבע כי חופשת לידה תיארך 14 שבועות, תוך שניתנה לעובדות האפשרות להאריכה בשלושה חודשים נוספים ללא תשלום דמי לידה.
ואולם, החוק תוקן בשנים האחרונות במטרה לעודד נשים לשהות תקופה ממושכת יותר עם התינוק שזה עתה הביאו לעולם, וכיום ברירת המחדל היא חופשת לידה של 26 שבועות.
כלומר, אף שדמי הלידה עדיין משולמים רק עבור 14 השבועות הראשונים של חופשת הלידה, עובדת שיוצאת לחופשה אמורה לשהות בבית 26 שבועות. אם היא רוצה לקצר את התקופה היא יכולה, אך הקיצור לא יעלה על 12 שבועות.
משכך, קבע סגן הנשיאה סופר כי “התובעת יצאה לחופשת לידה שמשכה קבוע בחוק ולא היה תלוי בה”. מטרת המחוקק בהארכת חופשת הלידה ובתשלום גמלת שמירת ההיריון כתחליף הכנסה היא להיטיב עם העובר ולשמור על בריאותו ועל בריאות אמו, הוא הוסיף והבהיר שלעצם העובדה כי עבור חלק מהתקופה לא משלמים גמלה אין כל רלוונטיות.
לפיכך, השופט קיבל את התביעה וחייב את הביטוח הלאומי לערוך מחדש את חישוב הגמלה של התובעת, בהתאם לשכר הרגיל שהיתה זכאית לו בעבודתה. בנוסף, הביטוח הלאומי חוייב לשלם לתובעת הוצאות בסך 3,000 שקל.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
