בג”ץ דחה עתירה נגד חובתם של מעסיקים לשאת בשכר עובדיהם בגין יום השבתון של הבחירות לכנסת
סעיף 136 לחוק הבחירות לכנסת קובע כי מעסיק ישלם לעובדו שכר עבודה עבור יום השבתון בו מתקיימות הבחירות לכנסת.
העותרות, חברות פרטיות, הגישו את העתירה דנן בה תקפו את ההוראה לעיל ועתרו למתן צו שיורה למדינה לנמק בין היתר מדוע לא המדינה היא שתישא בשכר העובדים ביום הבחירות, מדוע לא יישלל תשלום השכר מעובד שלא מימש את זכותו להצביע ומדוע קיימת חובה לממן את שכרם של עובדים משוללי זכות הצבעה כגון קטינים או עובדים זרים.
כן התבקש בית המשפט להצהיר כי הוראת סעיף 136 אינה מידתית ופוגעת בזכות הקניין ובחופש העיסוק של המעסיקים במגזר הפרטי בניגוד להוראות חוקי יסוד כבוד האדם וחופש העיסוק.
לטענת העותרות, נגרמת להן פגיעה כלכלית בשל החובה לשאת במלוא שכר עובדיהן ביום הבחירות, בפרט נוכח התדירות הגבוהה של הבחירות לכנסת בשנים האחרונות, התחולה הגורפת של הסעיף על כלל העובדים ונוכח הירידה בשיעור ההצבעה הכללי של אזרחי ישראל.
בהקשר זה, אף נטען כי גם אם כוונתו המקורית של המחוקק הייתה לעודד עובדים לנצל את יום השבתון לשם הצבעה, הרי שנתוני ההצבעה הנמוכים ממחישים כי התכלית לא הושגה.
עוד הוסיפו העותרות כי עלות יום השבתון למשק עומדת על למעלה משני מיליארד שקל, על אף שכ-35% מכלל ציבור הבוחרים לא הצביע כלל, ומכאן שכשליש מהעובדים השכירים במשק מקבלים שכר ממעסיקיהם על אף שאינם טורחים להצביע. בנוסף, על המעסיקים חלה חובה לשלם שכר כפול (200%) עבור עובדים שהתייצבו לעבודתם ביום הבחירות בין אם הצביעו ובין אם לאו, בין אם הם בעלי זכות הצבעה ובין אם לאו.
כב’ השופט י’ עמית קבע כי דין העתירה להדחות על הסף על אף שהיא מציפה נושאים בעלי חשיבות ציבורית ומעלה שאלה חוקתית לכאורה.
ראשית, הזכיר השופט עמית כי בית המשפט לא יוציא צו המורה לרשות המחוקקת לתקן או לשנות דבר חקיקה, שכן מושכלות יסוד הן שמלאכת השפיטה כוללת הפעלת ביקורת שיפוטית אך אל לו לבית המשפט לקבוע את תבונתו של החוק, אם הוא טוב, יעיל, מוצדק, או אם ישנו הסדר חקיקתי טוב יותר.
לגופו של עניין ציין השופט עמית כי סעיף 136 לחוק הבחירות חוסה תחת סעיף “שמירת הדינים” שבחוקי היסוד ובכך הוא “מחוסן” מפני ביקורת שיפוטית, גם בהנחה שיש בו כדי לפגוע בזכות הקניין.
לחילופין, גם אם יש לפרש את הסעיף ברוח חוקי היסוד, הרי שנוסחו חד משמעי ונקבע בו במפורש כי מעסיק ישלם לעובד את השכר שהיה משתכר ביום הבחירות אילולא שבת, ולכן לא נראה כיצד ניתן לפרש את החוק אחרת כך שתוטל על המדינה החובה לשאת בתשלום כפי שמוצע על ידי העותרות.
אשר לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק, קבע בית המשפט כי זו נטענה בעלמא ונראה שגם לשיטת העותרות הפגיעה בחופש העיסוק היא פגיעה נלווית ומשנית לפגיעה בזכות הקניין. בעניין זה, כבר נקבע בפסיקה כי כאשר הפגיעה הנטענת בחופש העיסוק אינה עצמאית אלא היא תוצאת לוואי אגבית של הפגיעה הנטענת בזכות הקניין – גוברת הוראת שמירת הדינים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
לבסוף, קבע בית המשפט כי דין העתירה להדחות על הסף גם בשל השיהוי הניכר שבא לידי ביטוי בהגשתה 64 שנים לאחר שהוראה זו נחקקה לראשונה בחוק הבחירות לכנסת השנייה, 46 שנים לאחר חקיקת חוק הבחירות, וכחודשיים לפני מועד הבחירות. מלבד זאת, לעתירה לא צורפו צדדים רלוונטיים שהעתירה נוגעת להם כגון ועדת הבחירות המרכזית ומשרד האוצר, משנתבקש בעתירה כי המדינה תישא בתשלום שכרו של העובד.
הכתבה באדיבות תקדין – הפורטל המשפטי מבית חשבים מידע עסקי
