התפטרה בדין מפוטר בשל אי תשלום זכויות סוציאליות והרעת תנאים

הנתבעת לא הציגה כל ראיה בדבר תנאי עבודתה של התובעת, לא הציגה הסכם עבודה, הודעה לעובד, דוחות נוכחות, ואף בתלושי השכר עצמם חסרים פרטים מהותיים מהם ניתן ללמוד על תנאי עבודתה של התובעת.

התובעת צירפה בגילוי המסמכים דוחות נוכחות חלקיים שברשותה, השעות ופירוט מכירת נעליים. לנתבעת היה זמן להיערך למידע ולהביא את רו”ח החברה ולא עשתה כן.

ביהמ”ש קיבל את טענת התובעת שהחלה את עבודתה כנערה צעירה בת 20 ללא הבנה וידע בתחום השכר ודיני העבודה וכי לאורך כל תקופת עבודתה לא קיבלה תלושי שכר מדי חודש אלא מדי מספר חודשים וכי לא הבינה את תלושי השכר. בנוסף קיבל ביהמ”ש כי בנוסף לשכר השעה הייתה זכאית לעמלה של 2 ש”ח בגין מכירת זוג נעלים.

 

התובעת הצליחה להוכיח כי אכן תלושי השכר לא שיקפו את מהות התשלומים ששולמו לה וכי הרכיבים כגון נסיעות, הבראה וחופשה נוכו משכר היסוד שלה. נטל הראיה הועבר ע”י המחוקק אל המעביד, עת המעביד מפר חובות רישומיות המוטלות עליו.

בהתאם לסעיף 7ב לחוק שכר המינימום בדיון באישום או בתובענה לפי חוק שכר המינימום קמה חזקה כי המעביד לא שילם שכר מינימום כאשר המעביד לא נענה לדרישות העובד, מפקח עבודה או בית משפט להציג רישום נוכחות של העובד או פירוט שכר על פי ס’ 24 לחוק הגנת השכר אלא אם המעביד הוכיח אחרת. במקרה הזה המעביד לא הוכיח אחרת.

בפסיקות של בית הדין הארצי לעבודה בהקשר לתביעה לשכר מינימום (לפני התיקון לחוק) נפסק כי בהעדר פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר ולחוק שעות עבודה ומנוחה קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום עפ”י החוק. בנוסף נקבע כי במקרים בהם המעביד לא יקיים את הוראות החוק, נטל הראייה לעניין היקף המשרה של העובד יחול עליו (ע”ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע”מ נ’ וואיל סנדוקה).

בית המשפט קבע כי השכר ששולם לתובעת כולל רכיבי נסיעות, הבראה וחופשה הם למעשה שכר היסוד של התובעת בתוספת עמלות המכירה.

נקבע כי היקף משרת התובעת עמד על 78% ולכן תביעתה להפרשי שכר נדחתה.

התובעת טענה כי צברה בכל שנות עבודתה 50 ימי חופשה. נטל הראייה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, שחייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה.

מאחר שקיימת תקופת התיישנות עבור תביעה לפדיון חופשה שנתית של 3 שנים מתום תקופת העבודה נבדקה רק תקופה זאת.

הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת יצאה לחופשה בגינה קיבלה פידיון חופשה. בנוסף, אין לשלם לעובד פדיון חופשה במהלך עבודתו (כתחליף להוצאתו לחופשה) ועל כן אין לקזז סכומים אלו מדמי החופשה של העובד.

נקבע שהעובדת זכאית לפדיון חופשה בסך 8,000 ש”ח.

התובעת טוענת כי במשך כל תקופת עבודתה קיבלה שכר בחסר, כאשר הנתבעת הפחיתה משכרה את המגיע לה בגין זכויותיה הסוציאליות. כאשר שמה לב לבעיה בשכר ופנתה למנכ”ל הנתבעת נאמר לה כי “הכל לטובתה”. בנוסף טענה התובעת כי בחודשים האחרונים טרם התפטרה מעבודתה הרעה הנתבעת את תנאי עבודתה כאשר שיבצה את התובעת למשמרות ערב בלבד.

התובעת שלחה באמצעות ב”כ מכתב אל הנתבעת שציין כי אם הנתבעת לא תשלם לתובעת את כל זכויותיה תתפטר התובעת בדין מפוטר.

נקבע, כי התובעת נתנה התראה כנדרש ומשלא הסכימה הנתבעת לשנות דרכה הייתה זכאית התובעת להתפטר. הנתבעת תהיה זכאית לפיצויי פיטורים עבור 6 שנות עבודתה בסך 20,010 ש”ח.

בשל תקופת התיישנות נקבע שהתובעת זכאית לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה בסך 3,832 ש”ח.

התובעת זכאית לדמי נסיעות עבור כל תקופת עבודתה לפי עלות חופשי חודשי בסך 15,262 ש”ח.

התובעת טענה כי במהלך כל תקופת עבודתה לא קיבלה דמי חגים בכלל. הנטל להוכיח תשלום דמי חג מוטל על המעביד. מעיון בתלושי השכר עולה כי לא שולם לה כלל דמי חגים ולכן התובעת זכאית לדמי חגים עבור 6 שנות עבודתה בסך 7,750 ש”ח.

התובעת טוענת כי לא קיבלה שי לחג בראש השנה האחרון לעבודתה וזאת בשל התפטרותה מהעבודה. התובעת טענה כי הופלתה ביחס לעובדים אחרים שכן קיבלו שי לחג ועותרת לפיצוי ללא הוכחת נזק.

מאחר שהוכיחה כי התובעת עבדה עד חג הסוכות ולכן במהלך ראש השנה עוד הייתה עובדת מן המניין, הנתבעת תשלם לתובעת שי לחג בסך 350 ש”ח.

מאחר ונוכח הנסיבות הספציפיות של לוח זמנים של הפסקת העבודה לו נתנה פרשנות מוטעית לא שולם השי. על כן נדחתה התביעה לתשלום פיצוי בגין אפליה.

---