העליון קבע כי בחברה פרטית, תלושי השכר של הבעלים, אינם בהכרח אינדיקציה לחישוב הפסד השתכרות.
פלוני נהרג בתאונת דרכים בהיותו כבן 49, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.
לפני התאונה, המנוח ואשתו הפעילו יחד עסק להשכרת צימרים באמצעות חברה שבבעלותם. לאחר מותו, המשיכה החברה בפעילות בהנהלת האלמנה.
תביעת העזבון של האלמנה והילדים הוגשה נגד כלל ביטוח בבית המשפט המחוזי.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעורים לעליון, כאשר המחלוקת העיקרית שבה נדרש בית המשפט העליון להכריע היתה בסיס השכר לפיו יש לחשב את הפסדי העזבון בשנים האבודות.
השארים טענו כי המחוזי שגה בנתוני הצמיחה של החברה, והגישו בקשה להגשת הדו”ח הכספי של החברה לשנת 2011 כראיה נוספת בערעור.
לטענתם, העובדה שהחברה נדרשה להעסיק במקום המנוח שני עובדים אשר קיבלו משכורת בסך כ-13 אלף שקלים לחודש, מוכיחה את שווי עמלו וכושר השתכרותו של המנוח, וכי היה על בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על כפל השכר הממוצע במשק.
עוד נטען, כי היה על בית המשפט לקחת בחשבון את הפרשות המעסיק במסגרת התנאים הסוציאליים ולהעריך בסכום גבוה יותר את שווי עמלו בגין טיפולו בנכסים המושכרים שבבעלות המשפחה.
מנגד טענה חברת הביטוח, שהיה על בית המשפט לנכות את טובות ההנאה שצמחו לשארים עם מות המנוח בגין האצת העזבון, וכי לא היה מקום להגדיל את בסיס שכרו של המנוח, שהיה כבן 49 שנים במותו, בשיעור של 10%. מה עוד, שמהדוחות הכספיים עולה שהחברה סיימה את פעילותה בהפסד.
בית המשפט העליון הבהיר שהערכת הפסד ההשתכרות של ניזוק-שכיר אשר פועל באמצעות חברה שבבעלותו או בשליטתו, המזוהה עמו, הינה סבוכה יותר, ובחינת הדברים תיעשה בשני שלבים:
- בתחילה על בית המשפט לבחון אם יש “להרים את המסך” בין הניזוק לבין החברה שבשליטתו ובבעלותו.
- לאחר מכן יש להתחשב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
מאידך, על בית המשפט ליתן דעתו על טיבו של העסק ועל מידת התלות שלו בפעילותו של הנפגע. כך, אם יוברר כי הכנסותיו של הגוף אינן אלא הכנסות הנפגע, כי אז יראו את הפסדי העסק כהפסדי הנפגע.
כך בחן בית המשפט את מידת הזהות והתלות בין הניזוק לחברה שבשליטתו, ומשמצא כי יש “להרים את המסך” בין החברה לניזוק, יעבור לשלב השני, שהינו בעייתי יותר.
כבעל השליטה והרוח החיה בחברה פרטית-משפחתית, הניזוק קובע לעצמו את גובה המשכורת שהוא מושך מדי חודש מהחברה, וגובה המשכורת עשוי להיות מושפע “כלפי מטה” משיקולים שונים, בעיקר שיקולי מס, בשל הרצון לדחות תשלום המס, או לשלם מס מופחת בדרך של משיכת דיבידנד מהחברה. לצד שיקולי המס עשויים להיות שיקולים נוספים למשיכת משכורת בגובה נמוך, כאשר ההנחה היא שככל ששכרו של בעל השליטה נמוך יותר כך קטנות הוצאות החברה וגדלה רווחיותה – כדוגמת רצונו של בעל השליטה להציג רווחיות גבוהה של החברה, אם לשם קבלת אשראי או לשם מכירת העסק או חלק מהעסק לצד שלישי. מנגד, ייתכן שבעל החברה, אשר כאמור קובע את גובה משכורתו שלו, ימשוך משכורת גבוהה שאין לה כל קשר למצבה האמיתי של החברה שבשליטתו.
בחינה כוללת
העליון קבע כי באופן עקרוני משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק, והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה באמצעות משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק.
בהיעדר נסיבות מיוחדות ונתונים מיוחדים, נקודת המוצא בקביעת בסיס השכר היא גובה השכר שמשך הניזוק מהחברה על פי תלושי השכר או טופסי 106.
נטל ההוכחה הוא על צד המבקש לסתור ברירת מחדל זו אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. העליון הותיר על כנה את החלטת המחוזי, שהיתה החלטה עובדתית.
העליון דחה את טענת חברת הביטוח בנוגע להאצת הירושה, וציין את הפסיקה לפיה ההפסד הנגרם לתלויים בגין אובדן גידול אפשרי בעתיד בנכסיו של התומך מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה, ויש להניח כי כספי העזבון היו משמשים ממילא את המשפחה כולה. כאמור, ההלכה הינה כי בהיעדר נתונים מיוחדים, אין להתחשב כלל בהאצת העזבון.
[ע”א 3304/13 פלוני נ’ כלל]
מאת: עו”ד ארז שניאורסון, ראש משרד שניאורסון ושות’, אשר מתמחה בייצוג תובעים בתביעות ביטוח ונזיקין.
