פרישה היא עבודה

כיום, הפרישה שהייתה אמורה להיות יציאה מעבדות לחרות, הופכת למקצוע:
זה לא “אני בפרישה” אלא “אני מנהל את הפרישה” זה לא נאמר כדי להשבית את האופוריה. זוהי המציאות.
גמישות ואחריות הן שתי התכונות הנחוצות כדי לנהל את המשימות בעת פרישה בהצלחה.
מאמר זה והכתוב בו אינו תיאוריה, אלא ניסיון שצברתי כשפגשתי בפורשים שפעלו בהתנהלות לא נכונה (אגב: מתוך רצון טוב להיטיב עם כל היקרים להם!) ולקחו את כל האוניה למצולות.

כאשר אתה צעיר ועובד, אם תיקח החלטה שתתברר כלא נכונה, נתון לך זמן לתיקון, להפיק לקחים ולבנות את עצמך. כאשר פרשת, כל החלטה לא נכונה עלולה להביא למצב של חוסר-יכולת לשיקום. 

להלן מספר משימות ומטלות שכל פורש מתמודד איתן בימינו. כל אחת מהן יש בה סיכון והיא מהווה אתגר בפני עצמה.

אחת ההחלטות שאתה אנו מתמודדים בפרישה היא תכנון מבנה ההכנסה. אנו יכולים להחליט באם נרצה להותיר כספים לקצבה (פנסיה), או שנעדיף לקחת כספים ולנהל אותם בעצמנו. היום יש משקל חשוב לקצבאות. ככל שאנו מתבגרים, כך יקשה עלינו יותר לקבל החלטות בכל הקשור לניהול ההון. מחד, היתרון הגלום בקבלת הקצבה הוא שאין התעסקות עם ניהול הכספים, עם ה”ריצה” אחר הריבית, עם ההתמודדות עם שינויים בשווקים. מאידך, אנו זקוקים גם לכסף הוני. השארת כספים לצורך קבלת רצף תשלומי קצבה היא כוויתור על הסכום אותו השארנו כדי לעזור לילדים, להגשים חלומות ובכלל – לשמור על יתרות מזומן כעודפים. השיקולים רבים ומגוונים: מוטבים, אלטרנטיבות, מיסוי, מימון, ירושה ועוד. יש לסקור, לפני קבלת ההחלטה, את כל האפשרויות העומדות בפנינו ולדון ביתרונותיהם וחסרונותיהם. זאת על מנת לחתור ולקבל את ההחלטה הנכונה.

אני מניח שכאשר ילדיו של ביל גייטס מבקשים מאביהם 100,000$ או 1,000,000$ זה בהחלט אפשרי. הכול ענין של תקציב ויכולת. לדור ההורים זה היה קשה אך אפשרי. לילדים זה הופך בלתי אפשרי, ללא עזרה ותמיכה. במבנה הנוכחי ובאופן יציבות התעסוקה, ההורים נדרשים לעיתים תכופות לבוא לעזרת הילדים. בהחלטות כאלה מעורב הרגש והרצון לעזור – כמעט בכל מחיר. מדובר בהחלטות אמוציונליות, החלטות היוצרות שינויים בחיים שלך או החיים של האדם האהוב שיכולות להשפיע על זרם הכנסות הפרישה שלך. כאשר אתה בפנסיה עקרון החיסכון תופס פנים אחרות: לא יותר חיסכון ממשכורת, אלא חיסכון בעלויות ההולכות וגדלות. עם כל הרגישות שבנושא יש לתחום את יכולת הסיוע בסבירות היכולות הכלכליות.

תוחלת החיים מתארכת ויחד אתה העלויות. אנחנו חיים יותר וזה נפלא, נראים צעירים יותר, מרגישים כשירים לכל מסע, מטפסים על הרים, הולכים לבריכה וכיו”ב, אך אנו לא לוקחים בחשבון את הסיכוי שנכשל מבחינת הבריאות. יידרש מאתנו אפילו לעבור למתקן עם מטפלים מקצועיים. זה יכול להישמע לא נוח, אך אריכות החיים היא אחת הסוגיות המורכבות הקשות להתמודדות בפרישה. רבים מהפורשים יבלו את שנותיהם בפרישה יותר משנות הקריירה שלהם בעבודה. זה אומר שמקורות המחיה שלהם חייבים להספיק לזמן ארוך יותר ותכנון תזרים ההכנסות בפרישה מגיל פרישה חייב לעמוד על 25 שנה לפחות.

הדחף הזה, הצורך לפצות על העדר הכנסת המשכורת לאחר פרישה, גורר לעיתים כניסה להרפתקאות מסוכנות, לדוגמה: ה”ריצה” של חלק מהמשקיעים לרכוש נדל”ן בחו”ל בניסיון להשיג תשואה גבוהה לכספם. הריבית לא צומחת עד לשמיים כך סתם. בכל מקום שבו מוכנים לשלם לכם ריבית חריגה גבוהה יותר, קיים סיכון בר קיימא… אחרת לא היו מוכרים ומעבירים אליכם את הנכס! במרבית המקרים, ריצה כזו ללא הבנת הסיכונים וללא ניהול נכון עלולה להסתיים בהפסד של כל הכספים. כלל חשוב שמלווה אותי בפעולותיי הוא: “אני מוכן להשקיע במרחק נסיעה באוטובוס”. הסיכונים של השקעה מעבר לים, מיסוי, שערי מטבע, החלטות חד צדדיות של הממשלה על המשקיעים הזרים, תפעול, ניהול, התמודדות עם תביעות משפטיות. כל אלה הם רק חלק מהנושאים שאיתם משקיעים אלו עלולים להתמודד. הניהול הכלכלי בפרישה חייב להיות תוך כדי לקיחת סיכונים מחושבים. הכסף חייב להספיק לזמן ארוך יותר וזה לא אומר לחפש בעבורו הרפתקאות. המשמעות היא ניהול מבוקר ואחראי לעבר היעדים, גם משתמע מכך שיש להקצות תקציב נמוך בהרבה יותר ממה שרצינו. ניהול הכספים הוא “קודש הקודשים” של הפורשים!.

כאשר אתה פורש בתקופה שבה המצב הכלכלי טוב וגם עשוי עוד להשתפר, הסיכון שבחקיקה או בהעלאות מיסים הוא קטן. דווקא בשנים הקרובות אנו עשויים לראות מדיניות קשיחה במיסוי ובביטול הקלות המיסוי השונות. הפורשים מאופיינים בהכנסה מתוך מקורות פנסיה + חיסכון. מדיניות אגרסיבית במיסוי, ביטול פטורים והטבות, פגיעה או שחיקה בקצבאות הזקנה – כולם בעלי פוטנציאל להקטנת ההכנסה החודשית. למרות זאת קיימים מקלטי מס ותכנוני מס רבים בהם ניתן לעשות שימוש על מנת להתמודד עם חקיקה מסוג זה. דרך תכנון המס ניתן אף להגדיל את ההכנסה החודשית הצפויה.

תשואה היא הפירות שאנו צפויים לקבל על ההשקעה שלנו. תשואה יכולה להיות תוצר של ריבית שקיבלנו בבנק או השקעה בנכס מניב. ככל שתוחלת החיים הולכת ומתארכת המרוץ אחר התשואה הופך יותר ויותר למלאכת מחשבת. הכסף צריך להספיק לזמן ארוך יותר. לא די בכך שלא נשחק את ערכו. אנו מבקשים גם ליהנות משווי התשואה הריאלית, כלומר מעבר לעליית המדד. נניח כי בשנה מסוימת אינפלציה עמדה על 3% והתשואה אותה הצליח להשיג הפורש היא 4%. 3% מתוך תשואה זו משויכים לצורך שמירת ערכו של הכסף בלבד. רק 1% ייוחס לתשואה הריאלית שאותה יוכל לצרוך. בעידן של ריביות נמוכות, ישנה נטייה להגדיל סיכון על מנת לעמוד בתשואת היעד. לקיחת סיכונים בלתי מחושבים בניהול עשויה להסתיים בהפסד לא רק של התשואה אלא גם של ההשקעה.

הנטייה האנושית להתייחס לדברים חשובים בתבניות היא טעות מיסודה. הקיבעון כביכול ב- “מהו סולידי” ו”מהו ספקולטיבי” עלול להביא לתוצאות בלתי רצויות אף למפחי נפש. השווקים עברו מהפך: המונחים “סולידי”, “ספקולטיבי”, “שמרני”, “זהיר” ועוד, אינם אלא אמרות חלולות. על מנת להצליח ולהשיג את יעדי התשואה נדרשות הערכה יומית, יכולת ניתוח ואנליזה. עברו הימים בהם היו יכולים המשקיעים להפקיד כספים בריבית גבוהה ולחיות ממנה. היום, על מנת “לייצר” את הריבית יש לעבוד. אפשר לכתוב בביטחון כי בהיבט הכלכלי זוהי העבודה החשובה והמאתגרת ביותר. בעידן שבו עלות המחייה גדולה מהקצבאות, יעדי התשואה משפיעים בהכרח על יכולת ההכנסה. כמו שאסור להיכנס לאופוריה בתקופה בה התשואה שהושגה היא מעבר ליעד, כך יש לסמן ולשמר את העודפים לכל תקופה אחרת.

יש בעיה בשימור זוגיות בעת פרישה מהעבודה. זה מתחיל ביחד ולעיתים מסתיים לחוד, בפרידה ובגירושין. דווקא פרישה מוקדמת גורמת לרצון של פורקן, תחושה ש”הגיע הזמן שלי”. כבר חוויתי מקרים רבים בהם הזוגות מחליטים להיפרד. מהלך שכזה יוצר “כאבי ראש” לשני הצדדים והוא בעל השלכות רוחביות של אקטואריה, מיסוי והוצאות נלוות רבות. אם – חלילה – נקלע זוג להליך שכזה רצוי מאוד למתן את כל הכעסים, המועקות ותחושות הנקם, כי במלחמה שכזו כולם יוצאים מפסידים. ישנם מחקרים שהוכיחו כי מהלך שכזה פוגע ברמת החיים של שני הצדדים וכי בן הזוג החי בנפרד עשוי להזדקק ל- 60-75% מהכנסתו של זוג המתגורר בצוותא, כדי לשמור על אותה רמת החיים. חלק מההוצאות כמו שכר דירה ושירות תישארנה זהות ללא קשר למספר האנשים החיים במשק הבית. גם אם בני הזוג החליטו והם נחושים שדרכיהם נפרדות, ניתן לתכנן פגיעה מינימאלית, תוך שימור הנכסים והזכויות של שני הצדדים.

ישנם מצבים רבים (בעיקר בשל עליית תוחלת החיים) בה אחד מבני הזוג מתקשה בתפקוד. במקרה שכזה בן הזוג האחר יידרש למלא את כל התפקידים והפונקציות אותם מילא בן זוגו. מקובל בדרך כלל שרק אחד מבני הזוג אחראי על הניהול הפיננסי והכלכלי. במקרה שבו מאבד אותו בן הזוג את כושרו לתפקד, בן הזוג האחר מוצא את עצמו – מעבר לאובדן ולהתמודדות הנפשית – נופל לתוך חלל גדול של מונחים ומושגים שאין לו/לה בקיאות בהם. מצב שכזה אסור שיקרה. זה טבעי שישנו בן זוג אחד דומיננטי בניהול הכספים, אך שני בני הזוג חייבים יחדיו לדעת היכן הדברים עומדים. יש לשבת לדיון מסודר, רצוי אחת לשנה, בה עוברים בני הזוג על תיק הנכסים על מנת שתהא לכל צד בקיאות מינימאלית לכל מקרה.

כל פורש חייב להניח כי תכניות הפרישה שערך יכולות להכיל גם שינויים. הן צריכות להיות בעלות יכולת גמישות והתאמה למציאות המשתנה ולמצבים שונים. אין צורך להיות מקובעים. דווקא גמישות (וזהירות!) יובילו אותנו למימוש היעדים. זכרו: סיכון הוא מתוך בחירה. להיות במצב מסוכן הוא להימצא במצב שאתה בחרת להיות בו. סיכון הוא דבר נשלט. במסלול החיים תמיד ישנה אפשרות לתקן. בפרישה יכולות התיקון והשיקום מוגבלות מאוד.

---

מאת: רן חובב, מומחה למיסוי ופרישה.
www.ranhovav.co.il