החרמתו של העובד מהווה התנכלות

פסק הדין החשוב מעגן את העובדה כי התנכלות יכולה להיות מכוונת לא רק כלפי מושא ההטרדה, אלא גם כלפי עד התומך בה בתלונתה.
בנוסף, קובע בית הדין האזורי קביעות חשובות ומשמעותיות בדבר מהותה של ההתנכלות, תוך הכרה בהתנכרות והדרה כהתנכלות בעבודה.

בית הדין קבע כי לא ניתן לקבוע ממצאים בדבר הטיפול בפרשת ההטרדה המינית, משלא הובא בפניו כל החומר העובדתי הקשור בפרשה זו, אך החובה למנוע התנכלות כלפי התובע הינה חובה עצמאית ונפרדת, מכוחו של החוק למניעת הטרדה מינית ומכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
לפיכך, קבע בית הדין, אין משמעות לשאלה אם היתה או לא היתה הטרדה, אלא רק לשאלה אם ההתנכלות, מקורה בתלונה על הטרדה.

לטענת התובע, ההתנכלות כללה חיוב שלו לדווח על כניסתו ויציאתו מהעבודה, באופן שלא נדרש לו קודם לכן שלילת האישור לעבוד בימי שישי, הסרת שמו מרשימת הטלפונית של עובדי המדור, יצירת אווירה עויינת וחרם מצד עובדים אחרים.

“..טענה המדינה כי “אי אמירת שלום” לעובד על ידי הממונה שלו מהווה “עניין מינורי”. אין בידינו לקבל גישה זו, ולטעמנו היא אינה מתיישבת עם תכלית איסור ההתנכלות.” ובהמשך: “יש לראות בגדר “התנכלות” לא רק פגיעה ישירה בעובד או בתנאי עבודתו, אלא גם פגיעה המתבטאת באיום, בלחץ, בהדרה, בהשמצה או בכל דרך אחרת. כלומר, גם שינוי בהתייחסות לעובד, הבא לידי ביטוי, למשל, בשינוי מתכונת התקשורת למזכרים פורמאליים בכתב, התעלמות מהעובד והעברת הנחיות אליו באופן עקיף בלבד, בידוד העובד באירועים חברתיים וכיו”ב הוא בגדר “התנכלות”. מעבר לכך נוסיף כי כאשר הנילון הוא הממונה יש משמעות רבה לדבריו, למעשיו, ולמסרים שהוא מעביר, בין מפורשים ובין משתמעים. מטבע הדברים, עובדים מבקשים לרצות את הממונה עליהם וחוששים מלהתעמת עמו, ויתאימו את התנהגותם ומעשיהם ל”רוח המפקד”. כך, אם הממונה משנה את יחסו לעובד שהוא עד, התנהגותו עלולה לשדר לעובדים האחרים מסר לפיו יש לנהוג כך כלפי אותו עובד ולגרום בפועל לחרם ולבידודו של אותו עובד. זאת ועוד. פעמים רבות “התנכלות” תבוא לידי ביטוי לא במעשים ודיבורים מפורשים, אשר סביר להניח שבמקרים רבים הנילונים יימנעו מהם, אלא דווקא בהתנהגות והעבת מסרים באופן בלתי מפוש, אשר משמעותם ותוצאתם היא התנכלות לעובד”.

פסק הדין פותח פתח להעלאת סוגיות אלו על סדר היום, כמו גם הגשת תביעות המבקשות הכרה בהתנכלויות מסוג זה, התנכלויות “מושתקות” אשר הוכחתן אינה קלה.

עוד במסגרת פסק הדין קבע בית הדין כי התנהלותה של המדינה בעניין תלונתו של התובע על התנכלות כלפיו ואופן בירורה היתה פגומה. בית הדין קבע כי בדיקתה של המדינה, שנערכה יום אחד בלבד, אינה מעידה על יעילות הבירור, אלא על קיומו של הליך בלתי ממצה. אי זימונם של עדים, חקירת הנילונים בלבד והבירור המהיר שנעשה, גרמו לכך כי למעשה, לא נתבררה כראוי תלונתו של התובע. לאור זאת, בין היתר, חויבה אף המדינה בתשלום פיצויים לתובע.

לבסוף, חייב בית הדין את המדינה לשלם לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪, ואת המתנכלים אישית בפיצוי נוסף בסך כולל של 80,000 ₪. כן חייב בית הדין את הנתבעים לשלם הוצאות ושכ”ט בסך 20,000 ₪.

בית הדין הוסיף והורה כי העתק פסק הדין יועבר לנציבות שירות המדינה על מנת שזו תבחן את הליקויים שנפלו בהתנהלותה.

כאמור, המדובר בפסק דין חשוב, הן בקביעותיו המשפטיות באשר למהותה וטיבה של עילת ההתנכלות והן באשר לקביעות באשר לאופן הראוי לקיומו של הליך הבירור. בנוסף, סכום הפיצויים המשמעותי שנקבע בפסק הדין מהווה סמן נוסף למהפכה המתרחשת בבתי הדין מאז ניתן פסק הדין בעניין ע”ע 697/09 בעניין פסיקת פיצויים משמעותית בתיקי הטרדה מינית.