כשסטודנט ממוצא אתיופי הגיע לראיון עבודה במוקד 101, הודיע לו המנהל כי אין עוד צורך בעובדים. הסטודנט, שחש כי הסיבה לדחייתו נעוצה במוצאו העדתי, תבע את החברה. בית הדין לעבודה, שקיבל את התביעה, קבע כי המקרה מצדיק פיצוי משמעותי, וחייב את החברה לשלם לתובע 95,000 שקל. סטודנט ממוצא אתיופי, שראה מודעת דרושים שפרסמה ‘מוקד 101 בע”מ’, המעניקה שירותי סיור ובקרה, פנה אליה וזומן להגיע לראיון. לטענת הסטודנט, כשהגיע למשרדי החברה ומנהל המוקד ראה אותו, הוא ציין בפניו לפתע, כי כרגע, כלל אין צורך בעובדים ושלח אותו לדרכו.
הסטודנט, שחש פגוע מההתנהלות המתוארת, סבר כי הסיבה בגינה נדחה על הסף נעוצה במוצאו העדתי. לפיכך, ביקש מחבריו, שאינם בני העדה האתיופית, להציע את מועמדותם, ואלה אכן זומנו לראיונות, כשאחת מהם אף התקבלה לעבודה מיידית. בשל כך, הגיש הסטודנט תביעה כנגד החברה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וביקש פיצוי מחמת אפלייתו בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
בגרסתה הראשונה של החברה, היא טענה כי ממש בסמוך למועד הראיון נקלטו עובדים חדשים, ולכן לא היה צורך בעובדים נוספים, וכי המודעה המשיכה להתפרסם בעיתון כיוון שהיא נרכשה לתקופה ארוכה. עוד טענה, כי אינה מפלה עובדים אתיופיים, שהרי שהיא מעסיקה עובדים מעדה זו.
אלא שלאחר שעיינה בעדויות חברי התובע, שינתה את גרסתה וטענה כי המנהל לא יכול היה לקיים את הראיון, משום שבדיוק היה בדרכו אל מחוץ למשרד.
אדישות וזלזול כלפי רגשות התובע
השופטת נטע רות קיבלה את התביעה ופסקה לתובע פיצוי של 95,000 שקל כאמור. נפסק, כי אין חולק שהנתבעת הפלתה את התובע מחמת מוצאו, ושתי גרסאותיה נדחו.
לא הגיוני, כך נקבע, שבמועד הגעת התובע לראיון לא היה צורך בעובדים, שכן עוד באותו היום הזמינה הנתבעת את חברי התובע להגיע לראיון וקיבלה אחת מהם, וכך גם הגרסא השנייה, שכן לא ברור מדוע המנהל לא התנצל בפני התובע, שהוזמן לראיון מראש, ולא הסביר מדוע היה צריך לצאת כל כך בדחיפות מהמשרד, עד כדי כך שלא יכול היה לקיים ראיון בן עשר דקות עם התובע.
עוד נפסק, כי גם בכך שהנתבעת מעסיקה עובדים אתיופים אין כדי להוכיח כי לא הפלתה את התובע, שכן המנהל לא חשב לרגע איך מרגיש התובע, שהוזמן מראש לראיון, ולא ניתן לו כל הסבר לדחייתו על הסף ואף לא הובעה בפניו כל התנצלות בשל כך.
“…יחסה המפלה של הנתבעת כלפי התובע לא נבע, על-פי התרשמותנו, ממדיניות מכוונת גורפת ומודעת של אפלייה”, כתבה השופטת, “… אלא משום דעה קדומה של מי שהופקד על קבלת עובדים ומשום אדישותו וזלזולו בתחושת האפליה שהיה עלול לחוש כל מועמד סביר במצבו של התובע. אדישות שיש לייחס לה לדעתנו משמעות רבה…”.
התנהלות זו של הנתבעת, כך נקבע, יש בה משום הבעת זלזול ואדישות כלפי התובע, ומשכך, ובהתחשב בכך שבני העדה האתיופית הינם אוכלוסיה מוחלשת בשוק העבודה ובהיותם קורבן לדעות קדומות מושרשות, יש לנהוג כלפי הנתבעת ביד קשה.
לבסוף, בנוסף לפיצוי בו חויבה הנתבעת, נקבע כי תשלם לתובע גם הוצאות ושכר טרחה של 15 אלף שקל.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
www.psakdin.co.il
