בפס”ד תקדימי קבע בית הדין הארצי כי בעל חברה ישא בתשלום שכרו של העובד בחברה באופן אישי לאחר שהחברה רוקנה מנכסיה, וזאת מכח חובת הנאמנות וחובת תום הלב של המעסיק כלפי עובדו.
בפס”ד תקדימי, בתיק עע 129/10 זוננשיין נ’ G.S.S ג’ניוס סאונד סיסטם בע”מ (להלן – “החברה”), עתר המערער זוננשטיין, אשר עבד כשכיר בחברה, כנגד בעל החברה, בטענה כי בעל החברה חב לו אישית וזאת לאחר שבית הדין האיזורי סירב להרים מסך כנגד בעל החברה.
המשמעות היא, כי בעל החברה לא יוכל עוד להסתתר אחריה ובכך להימנע מתשלום שכרו של העובד.
עיקר טענותיו של העובד היו לעניין הרמת מסך החברה וחיוב בעל החברה אישית, לאחר שהחברה רוקנה מנכסיה ולא ניתן לממש עוד כל פסק דין כספי כנגדה.
תורת התאגידים קובעת כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעל מניותיה ואף תיקון 3 לחוק החברות צמצם את העילות ל-“הרמת מסך” – אותן עילות אשר בית המשפט רשאי לייחס חובות של החברה לבעל מניותיה. רק במקרים חריגים, העומדים בסעיף 6 לחוק החברות – ניתן יהיה לבצע “הרמת מסך”.
בעל החברה ניסה לטעון כי התפטר מתפקידו בחברה ואולם נותר הוא בעל מניות ובעל השליטה בחברה (999 מתוך 1000 מניות).
בית הדין קבע כי יש לבחון הרמת מסך גם ביחס לחובת הנאמנות המוגברת בדיני העבודה וחובת תום הלב הקיימים במערכת יחסי עובד-מעביד ומעמדם המיוחד של העובדים אצל המעביד.
לעובד כנושה של החברה יש מעמד מיוחד, והחברה חבה כלפי עובדיה חובת אמון מיוחדת, ואחריות מוגברת מכוח עיקרון תום הלב.
בית הדין הארצי קבע כי:
“מבין מגוון המתקשרים עם החברה, לעובדים בה יש מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים ואינם פועלים כגורמים עסקיים, נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק ורואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו, שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה “וולנטרי” – הוא מתקשר מיוחד אשר קיימת כלפיו אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה”. [בעע 387/05 אהרון פוטרמן נ’ נפתלי ניסני]
במקרה שלנו, דובר על חברה משפחתית ולפיכך חבה היא בנאמנות מוגברת ובהתקיימו הנסיבות הנוספות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, בשל עירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה [לעניין זה ראה גם עע 1452/04 אביר נ’ חוסיין].
במקרה דנא, החברה חדלה מלשלם מרכיבי שכר של העובד, מזה מספר חודשים וזאת בשל היקלעותה לקשיים כלכליים, תוך שהיא אינה משלמת לעובד שכר, ואינה מוציאה תלושי משכורת בזמן אמת, ולא מעבירה בגינו כספים למוסד לביטוח לאומי.
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש בהתנהגויות האמורות בכדי להוות נסיבות המצדיקות את הרמת המסך. אי תשלום שכר ורכיבים אחרים לאורך מספר חודשים, מהווים הפרה ברורה ומובהקת של חובת האמון המיוחדת ותום הלב הנדרשים ביחסים שבין המעסיק לעובד, ברמה המלמדת על שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי להונות ולקפח את העובד תוך הפרת חובת הנאמנות וחובת תום הלב.
בהחלטה תקדימית קובע בית הדין הארצי לעבודה כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק, להתאים את העסקת העובדים שלו ליכולת הפיננסית של החברה.
המשק הישראלי נשען על עסקים קטנים רבים. לא מעט מעבידים מנסים להתחבא תחת מעטה של חברה בתקווה שככל שעסקם לא יצלח – לא יחויבו הם אישית בחוב החברה כלפי עובדיה וספקיה, ובכך מקטינים את הסיכון שהם נוטלים על עצמם.
בית הדין הארצי השמיע את דעתו כי מצב זה אינו קביל עליו. עובדים אינם נושה רגיל והם אינם צריכים ליטול סיכון בעת עבודתם בחברה.
פסק דין תקדימי זה נותן פתח להגשת תביעות כנגד בעלי חברות אשר מנסים להשתמט מתשלום שכר העובד.
מנגד, מעביד אשר נקלע לקשיים כספיים – טוב יעשה באם יקבל יעוץ משפטי אשר יאפשר לו להקטין את סיכוניו תוך קיומו של החוק וחובותיו.
***תודת המחבר נתונה לגב’ לימור בטצייג, מתמחה במשרדי, שסייעה בכתיבת המאמר.
***אין האמור לעיל מהווה משום יעוץ משפטי ואין להסתמך על הכתבה ללא ליווי משפטי.
מחבר המאמר הינו מייסד משרד מולכו ושות’ – עורכי דין (www.molcho-law.co.il) – המתמחה במשפט מסחרי, חברות, דיני עבודה, מקרקעין ופשיטות רגל.
