בפסק דין שניתן לאחרונה, קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי העתקת מקום עבודתו של עובד על ידי המעביד עשויה להיחשב כהרעה מוחשית בתנאי ההעסקה לעניין סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, המזכה את העובד בקבלת הפיצויים.
המדובר בעובדת אשר עבדה 11 שנים בבית אבות סמוך למקום מגוריה והופנתה לעבוד בבית אבות אחר בעיר סמוכה.
בית הדין קבע, כי גם שאין מדובר במרחק רב, בנסיבות העניין, בשל העובדה כי העובדת אשר נהגה קודם להגיע לעבודתה ברגל הייתה נאלצת כעת לנסוע באוטובוס במשך שעות למקום החדש, וזוהי אכן הרעה מוחשית אשר מבחינת העובדת הנה ממשית ומוחשית.
נפסק ע”י בית הדין כב’ השופטת ויסמן:
כפי שנפסק, הזכאות לפיצויי פיטורין ע”פ סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין מותנית בשלושה תנאים מצטברים:
ראשית צריך שאכן תתקיים “הרעה מוחשית בתנאי העבודה”,
שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א). לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק.
התנאי השלישי הינו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה.
בהקשר של העתקת מקום העבודה על רקע של סגירת מקום עבודה קיים, נפסק בדב”ע נו/ 3-288 כי בנסיבות אותו עניין יש לראות בהעברת המשיבה למקום עבודה חדש, המרוחק 27 ק”מ ממקום העבודה הקודם, משום ‘הרעת תנאים מוחשית’, וזאת בייחוד מהטעם שאין תחבורה ישירה לאותו מקום. הטלטלות יום-יומית בשלושה אוטובוסים, שעה שסביר להניח שהמתנה לכל אחד מהם אורכת אף היא זמן, לגבי עובד שהתקבל לעבודה במקום עבודה הסמוך לביתו, מהווה הרעת תנאים מוחשית. נקבע כי לא היה מקום לדרוש מהמשיבה כי ‘תתרה’ במערערת טרם התפטרותה, מאחר שהגן בו הועסקה נסגר.
במקרה הנדון, העתקת מקום העבודה אל העיר בת-ים היוותה הרעה מוחשית בתנאי העבודה של התובעת. ההרעה המוחשית היא מעצם העובדה כי התובעת התגוררה במרחק הליכה מבית האבות בו עבדה (בראשל”צ), בעוד שעל מנת להגיע למקום העבודה החדש, בבת-ים, נדרשה לנסוע בתחבורה הציבורית, בשני אוטובוסים במשך כשעה וחצי לכל כיוון. לא הוכחה טענת הנתבעת, לפיה הציעה לתובעת לנסוע באופן קבוע עם הממונה עליה, ברכבה הפרטי, והתובעת סירבה. יובהר, כי התנגדות התובעת לעבוד בבת ים לא הייתה בעלמא, אלא לאחר שנסעה בפועל לעבודה מדי יום, והתברר לה כי לא תוכל לעמוד בכך.
גם אם המרחק בין שתי הערים אינו רב, את בחינת ההרעה בתנאי העבודה אין לבחון רק באופן אובייקטיבי, אלא אף באופן סובייקטיבי. במקרה הנדון, מדובר בעובדת שעבדה 4 שעות ביום. משמעות העתקת מקום העבודה היא כי בגין יום עבודה של 4 שעות, עליה להעדר מביתה לפחות 6 או 7 שעות, במקום כ-4.5 שעות, כפי שנהגה בפועל במשך כ-11 שנים, וכל זאת ללא כל תוספת שכר. בהתחשב בשינוי משמעותי זה, בהתחשב בכך שמשך כ-11 שנים התובעת הגיעה לעבודה ברגל וכן בעובדה כי במקביל הושיטה עזרה לבתה וטיפלה בנכדה, מדובר בהרעה מוחשית המזכה את התובעת בפיצויי פיטורים. העובדה שהעתקת מקום העבודה הייתה בשל אילוץ של הנתבעת, אינה שוללת את המסקנה כי מדובר בהרעת תנאי העבודה.
לאור האמור, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים כפי שתבעה.
ניתן ביום 15/11/11 תע”א 1531-09 מירי גוטפריד נ’ חברת אלחנית נכסים בע”מ
ע”י כב’ השופטת דגית ויסמן
הכותב הינו בעל משרד עו”ד המתמחה בדיני עבודה.
