עו”ד רועי פוליאק סקר היום (ה’) בכנס המעסיקים של “עדיף”, בשיתוף איגוד לשכות המסחר והתאחדות התעשיינים, את השינויים בחקיקה שנעשו לגבי ההסדר הפנסיוני הנוגעים למעסיקים. להלן עיקרי הרצאתו:
בישראל, אין חקיקה שמחייבת את המעסיקים לחסוך לפנסיה של העובד – יש צווי הרחבה. מערכת יחסים זו התפתחה מתוקף יחסי העבודה וצווי הרחבה.
עד שנת 1995 כל ההסכמים הקיבוציים כיוונו את העובדים לקרנות פנסיה ותיקות שהיו בבעלות ההסתדרות. לעובד יש הסכם קיבוצי ולמעשה הוא לא שחקן כלל.
לאחר שנת 95′, משתנה המצב והאקלים המשפטי, הקרנות הוותיקות נחסמות ונוצרת גמישות מסוימת בשוק הפנסיוני, ומקומות עבודה לא מקושרים בצורה אוטומאטית לקרן פנסיה מסוימת.
על אף השינויים, העובד עדיין לא משמעותי, והמעסיק הוא זה שמכתיב את ההסדר הפנסיוני. ב-2005, עם ועדת בכר וחקיקת חוק הפיקוח על שירותים פיננסים, העובד מצוי במרכז ונתפתח התהליך בו העובד זוכה לחופש בכירה לגבי החיסכון הפנסיוני שלו.
נוצר עולם חדש של מושגים – יצרנים, מוצרים, סוכן ומשווק פנסיוני, הפצה ומערכות סליקה – משחק חדש. לאחר 2008 נחתם צו הרחבה לפנסיית חובה, שמחיל פנסיה מקיפה על כלל העובדים במשק.
לצד שינויים אלה, נחקק תיקון 3 שאפשר ניידות בין אפיקי החיסכון הפנסיוני, והפך את כל האפיקים לצורות חיסכון קצבתי.
פוליאק הציף את האינטרסים של המעסיקים בנוגע להסדר הפנסיוני. “על המעסיק לזהות את האינטרס המשפטי שלו בנושא, במקביל לדאגה לאינטרס הניהולי של העסק. על המעסיק לשקול מינוי מנהל הסדר פנסיוני או התקשרות עם יועץ פנסיוני”.
“יש שתי גישות של המעסיק להסדר הפנסיוני – חלופה א’ – שגר ושכח.. הרעיון של גישה זו הוא שהמעסיק משלם את הכסף ובזה מסתיימת אחריותו.. התנאי הבסיסי לחלופה זו הוא החלה סעיף 14, והיתרון שלה הוא חשיפה משפטית קטנה יותר.
הגישה השנייה היא לקיחת אחריות של המעסיק. לפי גישה זו, המעסיק מתקשר עם מנהל הסדרים ומקיים מו”מ על התנאים של העובדים. היתרון מבחינה זו היא נוחות תפעולית, כאשר המעסיק מתנהל מול גורם אחד.
החיסרון במקרה כזה הוא חשיפה משפטית גדולה יותר. בתור מי שקיבל את ההחלטות, המעסיק עלול להיות מואשם על ידי עובדים בכך שדאג לאינטרסים שלו על פני האינטרס של העובד.
המאמר באדיבות ANET – פורטל הביטוח והפנסיה.
