לא מזמן פנה אלי לקוח, בעל חברה, וסיפר לי כמה הוא נדהם מניקיון המשרד (‘צחצוח’ לדבריו) שהותיר אחריו עובד ותיק ובכיר שפוטר 3 ימים קודם… “צחצוח”? שאלתי
“אוווו לגמרי… המחשב הנייד שניתן לו ריק ממסכים, כל הודעות ה- WHATS’APP נמחקו, תיבת הדואר ריקה, ומהארון נלקחו בוודאות כמה קלסרים”.. תקין? ברור שלא! חוקי? בואו נבדוק:
איך תגנו על העסק שלכם מפני נטילת חומרים מעובדים שעוזבים?
ישנם עובדים שעם עזיבתם נוטלים חומרים במטרה לעשות בהם שימוש מסחרי או ליצור קשר עם לקוחות שעבדו איתם כשכירים.
חלקם נוטלים תוצרי פרויקטים שעבדו עליהם מתוך מחשבה כי מדובר בחומרים בבעלותם, כאשר ברור שאותה “יצירה” לא היתה באה לעולם לולא הפלטפורמה, הסביבה והמשאבים שהשקיע המעסיק. ובעידן של עבודה מהבית – הגבולות עלולים להיטשטש הרבה יותר. מה שבטוח הוא שנטילת חומרים או לקוחות או עובדים עלולה ליצור נזק חמור למעסיק
שלא לומר הרסני.
אז בואו נעשה סדר:
אין חוק מפורש שקובע מה מותר או אסור לעובד לקחת. אבל, ישנם כמה חוקים מהם נגזור את חובות העובד בהקשר זה ונייבא היישר להסכם העבודה שייתפר במדויק לעסק הספציפי
(תחום עיסוק, חומרים ספציפיים ‘רגישים’ וכיוב’).
ולכן – ישנה חשיבות אדירה להסכם העבודה עבור המעסיק בנושאים אלה. כך למשל נגדיר בהסכם העבודה מפורשות את זכותו של המעסיק לבעלות קניינית על כל
הודעה, מסמך, תוכן, פרויקטים, תכניות, תמחירים, הסכמים, רשימת לקוחות וכל מסמך שהוא בעל ערך (ב-הארד קופי או דיגיטלי).
מנגד, נגדיר את התחייבות העובד כלפי המעסיק שלא לגנוב ממנו חומרים, לקוחות ועובדים. עובד שמצהיר ומתחייב מראש ומפורשות בחתימתו שידוע לו
שכל מסמך שקשור בעבודתו (שאינו אישי) אינו בבעלותו ואין לו זכויות בו יהיה מנוע מלטעון או לתבוע בעלות ובמידה וייתבע על ידי המעסיק – לא תהיה לו הגנה טובה.
החוקים שמהם נגזור את זכויות המעסיק בנושא הנם:
חוק עוולות מסחריות, תשנ”ט-1999
חוק שאוסר על גזל סוד מסחרי, כך שמידע מסחרי השייך למעסיק יישאר ברשותו ואסור להעבירו הלאה (עבור העובד עצמו או גורם שלישי הקשור אליו).
מכיוון שלא תמיד ברור מה ייחשב “סוד מסחרי” ומכיוון שלכל מעסיק ישנה ה”בטן הרכה” שלו, נגדיר בהסכם העבודה – בכלליות ובפרוטרוט – מה ייחשב ‘סוד מסחרי’ עבור אותו המעסיק הספציפי. עצם האיסור המפורש עליו חותם העובד עוד לפני שהתחיל לעבוד – מציב מולו תמרור אזהרה ענק.
חוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007
המעסיק הוא הבעלים הבלעדי של זכות היוצרים בכל ‘יצירה’ שנוצרה בידי העובד לצורך עבודתו ובמהלכה.
בהסכם העבודה נגדיר את אותם ה’תוצרים’ – בכלליות ובפרוטרוט – ונייצר וודאות בנושא. כלומר – ברירת המחדל היא שעל העובד להשאיר במקום העבודה את כל התוצרים שהוא יצר במהלך תקופת העבודה (גם אם “הגדיל ראש” ועבד על פרוייקטים ללא ידיעת המעסיק).
חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973
חוק החוזים ועקרונותיו לא נדונים בד”כ בבתי הדין לעבודה. יחד עם זאת, ישנם לא מעט פסקי דין שבתי הדין מקישים מעקרונותיו לצורך הכרעות.
אחד מעקרונות העל הוא חובת תום-הלב ההדדית של הצדדים ביחסי העבודה.
עובד שלאחר עזיבתו נוטל חומרים (כמו העובד בדוגמא למעלה) או פונה ללקוחות המעסיק או משדל עובדים, פועל בחוסר תום לב. מה שעלול לעלות לו בפיצוי משמעותי כלפי מעסיקו, עיתים גם בהליך פלילי או ניהול הליכי הוצאה לפועל נגדו.
מה לגבי מסמכים וחומרים אישיים של העובד?
בהסכם העבודה אפשר להסכים שחומרים אישיים שייכים לעובד ונגדיר מה ייחשב חומר “אישי”, למשל מיילים אישיים או הודעות WHATS’APP אישיות מהמכשיר שניתן לו. חומרים שיוכל לקחת או למחוק.
איך נוודא שהעובד נוטל רק את חומרים אישיים?
ישנן כמה אפשרויות, אחת מהן היא העמדת איש מחשוב לטובת הענין, כמו שרבים מלקוחותיי עושים (בין מתוך חשד ובין כענין שבשגרה). יחד עם העובד מפריד איש המחשוב חומרים, מוריד לכונן ומוודא כי כל החומר השייך לחברה לא יוצא ממנה.
ההצעה שלי אליכם:
קבעו והגדירו את הזכויות שלכם, בנושאים הקריטיים הללו בהסכם העבודה. כך גם תייצרו ודאות וגם תספקו לעסק שלכם הגנה אפקטיבית.
