מנהל עסק לתיירות מרפא חויב באחרונה לשלם לעובדת שפוטרה פיצויי פיטורים ושאר זכויות סוציאליות מכיסו האישי, אף שאינו רשום כבעל העסק באופן רשמי.
העובדת הועסקה החל מינואר 2011 בתפקיד ניהולי בעסק לשירותי תיירות רפואית הפועל בבית החולים איכילוב בתל-אביב.
בתחילה פעל העסק בשם “וייצמן ת”א סנטרל קליניק” ולאחר כשנה שמו השתנה, והוא הפך לחברת “סורסקי פרמיום פרייבט קליניק”. לאורך כל הדרך מקום העבודה ואופי תפקידה של העובדת לא השתנו, והיא עבדה תחת אותו מנהל.
במרס 2013 נאלצה העובדת לעזוב את העבודה, לטענתה בעקבות יחס מזלזל מצד המנהל וסירובו לשלם לה את זכויותיה הסוציאליות.
שנה לאחר מכן היא הגישה תביעה לקבלת זכויותיה בבית הדין לעבודה בתל אביב. את התביעה הגישה כנגד שתי החברות, המנהל, שלטענתה עומד בראשן, וכנגד שניים מבעלי המניות בחברות, שלטענתה, הוצבו על-ידי המנהל כ”אנשי קש”.
היא טענה כי מאחר ששתי החברות פעלו תחת אותה הנהלה ואופי העבודה נשאר ללא שינוי, יש לחייב את שתיהן לשלם לה את זכויותיה ביחס לכל תקופת העבודה ברצף.
כמו כן, ביקשה התובעת לבצע מה שנקרא בעגה המשפטית “הרמת מסך” ולחייב גם את מנהל החברה ובעלי המניות לשאת בתשלום הפיצויים.
מנגד הנתבעים טענו כי התובעת עזבה ללא התראה מוקדמת כדי לעבוד בחברה מתחרה, ולכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.
בהמשך טענו הנתבעים כי מדובר בשתי חברות נפרדות, עם הנהלה שונה, ולא ניתן לקשור ביניהן ולטעון ל”רצף תעסוקתי”.
באשר להרמת המסך, המנהל הכחיש כי יש לו מעורבות כלשהו בבעלות על החברות וטען כי היה בסך הכל שכיר, כך שלא ניתן לבצע כלפיו את המהלך המתאפשר רק כשמדובר בבעלי העסק.
בחר להסתתר
השופט דורי ספיבק סקר את הראיות והאזין לעדויות וקבע כי התובעת אכן התפטרה באופן שמזכה אותה בפיצויי פיטורים. השופט פסק כי תנאי העבודה של התובעת לא עמדו בדרישות החוק – לא שולמו לה שעות נוספות או דמי הבראה, לא הפרישו לה כספים לפנסיה ולא מסרו לה הודעה על תנאי עבודתה.
השופט אף קיבל את גרסת התובעת לגבי רצף העסקתה ופסק כי את זכויותיה יש לחשב בהתאם לכל התקופה שעבדה בשתי החברות שלדברי השופט היו “אותו עסק בשינוי אדרת”.
למנהל, הנתבע, החליט השופט להתייחס כבעל מניות רשום כך שניתן להרים נגדו הרמת מסך.
השופט שטח מספר נימוקים להחלטה זו. בין היתר, השופט מצא כי המנהל היה אחראי בפועל על ניהול החברה ועל קבלת ההחלטות בה, כי הוא שוכר על חשבון החברה דירה מפוארת במגדלי יו בתל-אביב, ומקבל שכר הרבה יותר גבוה מזה שמקבל מי שנטען כי הוא המנהל האמיתי.
“התמורה הגבוהה מאד הזו שקיבל הנתבע … מתיישבת הרבה יותר עם טענת התובעת שהנתבע היה הבעלים האמיתי של שתי החברות, ושהוא בחר שלא בתום לב להסתתר מאחורי מסכי ההתאגדות של שתיהן ומאחורי בעלי מניות שהיה אך ורק ‘אנשי קש'”, כתב השופט ודחה את התביעה נגד שני בעלי המניות האחרים.
השופט קבע כי התנהלות המנהל, שהקים חברות באופן סדרתי במטרה לקפח את זכויות עובדיו, מצדיקה לחייב גם אותו לשאת בתשלומים המגיעים לתובעת.
בסופו של דבר, אם כן, חויבו החברות והמנהל, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסכום של 153,453 שקלים, בתוספת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 12,000 שקל.
ב”כ התובע: עו”ד רועי הוד
ב”כ הנתבעים: עו”ד שלמה בכור
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורכת דין איריס אלמוג עוסקת בדיני עבודה
** הכותבת לא ייצג בתיק
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
סע”ש 55431-05-14
