דיני עבודה

 

התעקש לעבוד מהבית למורת רוחה של המעסיקה: זכאי לפיצויי פיטורים?

עובד שהכריז, בחלוף כעשר שנות עבודה, שמעתה ואילך הוא מתכוון לעבוד רק מהבית, לא הגיע למשרד במשך חמישה חודשים, עד שפוטר. הוא הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נגד המעסיקה, אך במהלך בירורה מת בנסיבות מסתוריות. האם יורשיו יקבלו את הסעדים במקומו?

מתכנת מחשבים שהועסק כעשר שנים בחברת האלקטרוניקה "אינטגרל תעשיות" יצא בינואר 2010 לחופשת מחלה שהלכה והתארכה. בחודש הראשון הוא אמנם המציא אישורי מחלה, אך לאחר שתקופת המחלה הסתיימה הוא פשוט נעלם.

בחלוף מספר שבועות, כשסוף סוף הצליחה המעסיקה להשיג אותו, הוא הבהיר לה שהוא מתעקש לעבוד מהבית, אך נענה כי הדבר בלתי אפשרי ועליו להגיע לעבודה. ואולם, העובד, שככל הנראה היה בטוח שבסופו של דבר ייעתרו למבוקשו, לא הגיע למשרד. במאי 2010 החברה התייאשה ושלחה לו מכתב פיטורים.

בחלוף שנה הגיש העובד, שיוצג ע"י עו"ד מאיר ישראלי, תביעה נגד החברה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בה דרש, בין היתר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התובע טען שפוטר למרות העובדה שסבל ממחלת רגליים קשה ומבעיות נפשיות. לטענתו, באותה תקופה נכנס לדכאון עמוק ואף ניסה להתאבד, כך שמצבו לא אפשר לו לחזור להופיע במשרדי החברה. לטענתו, בעודו ממתין לאישור הסופי לעשות זאת, הוא קיבל את מכתב הפיטורים, שנחת עליו כרעם ביום בהיר.

הנתבעת טענה באמצעות עו"ד אורלי לייבו כי התובע פשוט נעלם ללא כל הסבר וכי עשתה כל שביכולתה כדי להשיגו ולהודיע לו שהיא מצפה לשובו למשרדי החברה. לאחר שהבינה שהוא מעוניין לעבוד מהבית היא הבהירה לו שהדבר בלתי אפשרי, אך הוא המשיך להתעקש על כך. בלית ברירה, ולאחר שנתנה לו אינספור הזדמנויות לחזור, נאלצה לפטרו.

באוגוסט 2012 ולפני שהתיק בורר עד תום, נפטר העובד בנסיבות עלומות שמשפחתו סירבה לחשוף. היורשת שלו – אחייניתו - הודיעה שהיא מעוניינת להמשיך בהליך במקומו.

ניסה להכתיב את החוקים

לאחר ששמעה את עדויות האחיינית ואמו של המנוח, השופטת דגית ויסמן החליטה לדחות את התביעה. ראשית, התייחסה השופטת לקשיים בעדויותיהן, בין היתר לנוכח העובדה שלרוב הן סיפרו על דברים שהמנוח אמר להן – עדות מפי השמועה.

כמו כן, טענת האחיינית, כי בחודשי ההיעדרות עבד המנוח מהבית בפועל, לא הוכחה, בעוד שהנתבעת הראתה שמערכת המחשוב שלה כלל אינה מאפשרת זאת. השופטת גם האמינה לעדות הממונה הישיר על המנוח, שהבהיר שוב ושוב למנוח שעליו להגיע פיסית לעבודה. משכך, קבעה השופטת שהנתבעת הצליחה להוכיח שהמנוח נטש את העבודה והיא נאלצה לפטר אותו.

השופטת ויסמן ציינה, כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית שצירף המנוח עצמו לתביעה, עולה כי אכן סבל מהפרעות נפשיות, מנרקיסיזם וניסה להכתיב למקום העבודה את החוקים ואת התנאים, ללא שום הבנה שהוא זה שצריך להתאים עצמו למסגרת.

ככל הנראה, שיערה השופטת, המנוח אכן האמין, באופן סובייקטיבי ותלוש מהמציאות, שהוא זכאי לעבוד מהבית ושהנתבעת פועלת במכוון נגדו. בסופו של דבר, החלטתו להישאר בבית עד שהנתבעת תתרצה אינה מעידה בשום אופן על זכאותו לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת.

משכך, התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 שקל בצירוף 7,500 שקל עבור שכ"ט עו"ד.


באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

www.psakdin.co.il